פרנסה ולא אידיאל

שמעתי פעם בשם הרב איקא ישראלי ז”ל מראשוני החוזרים בתשובה שביטא את המעבר שלו לעולם התורה באומרו: “עד שחזרתי בתשובה, חשבתי כי האומנות היא אידיאל. לאחר ששבתי בתשובה, הבנתי כי זו פרנסה”. עוד אמר: “עכשיו אני מצייר הרבה יותר טוב. כי אני לא מייצר הרים של אידיאולוגיה, אני בסך הכל עובד לפרנסתי”.

זוהי בעצם צורת ההסתכלות שצריכה להיות לנו על העיסוק בפרנסה – לזכור תמיד שזהו ענין של דיעבד לצורך פרנסה, ואילו היתה לנו אפשרות כלכלית, אכן היינו יושבים ולומדים כל היום. האידיאל הגבוה ביותר של היהודי צריך להיות התורה, ואסור שהשאיפה תסתכם בקריירה.

וכן כותב רבנו הרמב”ם בפירושו לאבות (פ”א מט”ו): “עשה תלמוד תורה העיקר, וכל מה שזולתו מעסקיך – בא אחריו; אם הזדמן – הזדמן, ואם לא הזדמן – אין נזק בהחמצתו”.

ומאחר והעבודה אינה מטרה, כי אם אמצעי, לכך לא שייך לתחם לה זמן, ויש לדון כל אדם לגופו בהתאם לצורכי פרנסתו. ועל כך אמרו רבנן דיבנה (ברכות י”ז ע”א): שמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט? שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את לבו לשמים. ע”כ.

ישנם אנשים פשוטים, הלומדים רק שעה אחת ביום, מאחר ובשאר השעות עובדים הם לפרנסתם, ונהנים מיגיע כפם, אך הם עושים את תורתם עיקר, והעבודה טפלה ועראית במדרגות סולם הערכים שלהם. הדבר מתבטא בכך שהתורה גולשת אל כל ענייניהם וממלאת את לבם בכל עת מזדמנת, כציר שעליו סובב כל היום. אילו אך היתה להם האפשרות הכלכלית, הם היו מקדישים את עתותיהם ללימוד התורה, אלא שכרגע אין להם דרך אחרת לפרנס את משפחתם, רק אם יעבדו שמונה שעות ביום. אילו רק תזדמן להם פרנסה אחרת, המאפשרת להם יותר שעות לימוד, יבחרו בה בשמחה. הפרנסה אצלם משנית בחשיבותה, ועראית, ביחס ללימוד תורה שהוא לנצח נצחים.

המפליא ביותר, שלאיש אשר אלה לו, נחשב בשמים כאילו למד כל היום, כי שעות עבודתו נחשבות כהכשר מצוה. ולא זו בלבד אלא שהוא נכלל בתואר “תורתו אומנותו”, כפי שכותב הרא”ש במסכת בבא בתרא פרק השותפין (סי' כ”ו), וז”ל: “ונראה שתלמיד חכם שיש לו אומנות או קצת משא ומתן להתפרנס כדי חייו ולא להתעשר, ובכל שעה שהוא פנוי מעסקו מחזר על דברי תורה ולומד דברי תורה הוא הנקרא תורתו אומנותו”.

וכיצד יכול אדם לבחון את עצמו מה העיקר במחשבתו? יבדוק מה הוא עושה בזמן פנוי שנותר בידו, שם אין תירוץ של פרנסה. האם פותח הוא ספר או עיתון?
וכפי שניתן לראות דוגמא מהגאון רבי שלמה מאזוז זצ”ל, שבג'רבא כיהן כראב”ד, וכאן בארץ ישראל בחר ליהנות מיגיעו. בנו הגאון רבי יחזקאל מאזוז שליט”א תיאר באוזני כותב השורות כיצד נראתה חנותו: “לבד מתשמישי הקדושה שהיו נמכרים בחנות, עיטרו אותה מדפים עם ספרי קודש בהם למד אבא. למי שרצה לרכוש את אחד מהספרים, הובהר כי הספרים אינם למכירה…”.

ולוואי ונזכה!