מה נשתנה איסור חמץ?

אם נשים לב, איסור חמץ שונה בדרגתו משאר האיסורים, דווקא בו הזהירונו חכמים להיזהר ולהישמר ביתר שאת וביתר עז, לא רק באכילה אלא גם בהנאה, לבל יראה ובל ימצא אפילו פירור כל שהוא של חמץ, ואסרו אותו אפילו במשהו, והצריכו בו בדיקה, שריפה וביטול, עד שהבטיח רבנו האר”י כי כל הזהיר בחמץ בפסח במשהו, מובטח לו שכל השנה לא יחטא. בפסח נהגו ישראל להחמיר יותר מכל השנה, וכפי שהמליץ מרן החיד”א בספרו לב דוד סוף פרק שלושים): בפסח “הקוּלוֹ'ת יחדלון”.

וכאן הבן שואל, מה פשר ההקפדה המחמירה כל כך, ומה שונה איסור חמץ משאר האיסורים? בא וניקח לדוגמא את איסור בשר בחלב, אמנם איסורו באכילה ובהנאה, אך לא בבל יראה ובל ימצא?

שאלה זו שאל הגאון רבי דוד בן זמרא זצ”ל בשו”ת הרדב”ז (ח”ג, תתקע”ז), ויישב על פי דברי חז”ל שאמרו כי החמץ – רומז ליצר הרע המכונה “שאור שבעיסה” (ברכות י”ז ע”א), וביעורו – רומז על ביעורו מן הלב. ומאחר ומדובר ביצר הרע, הרי שיש לאבדו, לבערו ולבטלו מכל וכל, לבל ישאר ממנו כקליפת השום, כי יצר הרע אפילו במשהו לא בטיל.

ומדוע? אם ישמע האדם ליצר הרע, ולו בדבר הקטן ביותר ויפתח לו פתח כחודו של מחט, חזקה עליו שהיצר יפתח לו פתח כפתחו של אולם וימשכהו לדברים גרועים יותר, והכל בגלל דריסת הרגל הקטנה שהעניק לו. וכפי שלמדונו חז”ל במסכת שבת (ק”ה ע”ב): כך אומנותו של היצר הרע, היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה, והולך ועובד. ומסיים הרדב”ז על תירוץ זה: “והרי זה נכון ואמת”.

ואם כנים אנו בזה, נראה להוסיף נופך כי כאשר נתבונן, נגלה כי המלה “חמץ” והמלה “מצה” הינן אותן אותיות, אלא שבתיבת “מצה” יש ריוח כחוט השערה בין רגלה של הה”א לגגה, ולפלא שהבדל דק כזה מסמל את ההבדל הקטבי בין חמץ למצה, אך לפי האמור שיצר הרע נדמה כחוט השערה, מובן מדוע ההבדל הוא דקה מן הדקה, שכן די שיכנס חוט השערה (היצר הרע) בין רגלה של הה”א לגגה, כדי שייהפך הדבר לחמץ. ואכן, כל טעות ולו הקלה ביותר, או חוסר הקפדה בשלבי הכנת המצה, עלול להופכה לחמץ גמור. ועיין במהר”ם אלשיך.