מבחן האהבה

לאיזה צורך הטריח הקב”ה את עמו בכל כך הרבה מסעות במדבר? אמנם מובא בגמרא במסכת ברכות (ה' ע”א): “תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין. ואלו הן: תורה, וארץ ישראל, והעולם הבא”, אך עדיין לא מובן מדוע שלא יעניק הקב”ה לבניו אהוביו את המתנות הללו בנפש חפצה, ללא כל צער שיתלווה אליהן?

מבאר רבנו יוסף חיים זצ”ל בספרו “בניהו” (ברכות שם), שמטרת היסורים הללו לבחון את מקבל המתנה אם באמת הוא זכאי בה.

כשיהודי לומד  תורה, יתכן  שמטרתו  לקיים  את  ציווי  ה', אך מאידך אפשר שמטרתו להרחיב את השכלתו. כדי לברר את המניע האמיתי, באות המניעות המקשות עליו את לימודו. אם הן יגרמו לו לפרוש מלימודו, אות הוא שעיקר מגמתו לטובתו האישית, אך אם יחזיק וידבק בלימוד התורה בכל כוחו, מוכיח הוא שסיבת לימודו היא הרצון לקיים את ציווי הבורא.

וכן על זה הדרך בנוגע לעולם הבא. הבחינה אם אדם עובד את ה' לשם שמים, היא על ידי יסורים. אם למרות יסוריו הוא ממשיך לעבוד את קונו, הרי הוא מאמין שהכל לטובתו וממילא שמח ביסוריו, אך אם כל מטרתו לקבל שכר, הוא קץ ביסורים ומבעט בהם, ובזה הוא מוכיח שהוא עובד את הקב”ה על מנת לקבל פרס.

וכך גם הדבר בענין ארץ ישראל. כאשר עם ישראל באים לנחול את הארץ, היה מקום לומר שכל חפצם בארץ הוא על מנת לאכול מפריה ולשבוע מטובה, ולא כדי להשיג את המטרה האמתית – קיום המצוות התלויות בארץ. לפיכך, באו עליהם טורח הדרך וריבוי המסעות כדי לבחון אם גם לאחר כל התלאות הם מבקשים לבוא אל הארץ.

היסורים וההתגברות על הקשיים שבדרך, מעניקים לאדם הזדמנות להוכיח שקיימים אצלו שאיפה ורצון לזכות במתנה זו, שקיימת בלבו הערכה לזכות הגדולה שנפלה בחלקו לגור בארץ ישראל ולהכיר בסגולותיה האמיתיות.

הגאון רבי שלום עדני זצ”ל מהעיר עדן שבתימן, מחבר הספרים “שלום ירושלים” בתורת הנסתר ו”סוכת שלום” בתורת הנגלה, השתוקק כל ימיו לעלות לארץ הקודש, ושפך דמעות כמים לזכות לחונן את עפרה.

כשראה שלא מתאפשר לו לעלות דרך הים, החליט לעלות רגלי דרך היבשה על אף הקושי הרב שכרוך בכך. מכר את ביתו ורכושו, ושם לדרך פעמיו. נדד מעיר לעיר ומכפר לכפר. והנה, נודע לשלטונות על היהודי שהבריח את הגבול, ומיד נערך חיפוש אחריו, עד שתפסוהו ואסרוהו. צפוי היה למוות, לולא סיכנו מספר יהודים את נפשם, חדרו לבית הסוהר וחילצוהו!

המשיך בדרכו, ובאמצע הדרך התנפלו עליו שודדים, נטלו כל אשר לו, והשאירו רק כותנתו לעורו. התחזק ברוחו, שם מבטחו בבוראו והמשיך בדרכו. לא תמה סאת יסוריו והוא חלה, אך בחסדי ה' נרפא והצטרף לשיירה שעברה בדרכו. לא היו לו דמי נסיעה כי הכל לקחו השודדים, ובלית ברירה היה מהלך רגלי אחר חמוריהם.

בשלב מסוים כשלו ברכיו ואך בקושי הצליח להגיע לכפר אחד. נפל ברחוב כאבן דוממת, ושקע בתרדמה עמוקה. מתוך שנתו הרגיש על כתפיו וצווארו משא, רותח כאש להבה. פקח עיניו, נטל את המשא והשליכו הרחק – והנה זה נחש ארסי ענק…

עוד נכונו לו כמה סכנות וטלטולים, עד שהגיע לשערי ירושלים, ושם פניו לישיבת המקובלים “בית אל”.

למרות כל התלאות שעבר, העיד על עצמו כי מחמת כיסופיו היתה בעיניו הדרך מעדן לירושלים כמהלך יום אחד בלבד.

בישיבת המקובלים עמדו על גדלותו בתורה, הן בנגלה והן בנסתר, והוקירוהו כרום ערכו. שם חיבר את ספרו הגדול “שלום ירושלים” על הספר עץ חיים”, והשתלם בכוונות הרש”ש בהצטרפו למניין “מכוונים” המתפללים לפי כוונות הרש”ש וייחודיו בכל מלה ממלות התפלה.