למשה אכפת מכבוד ה’

לאחר שמבצע משה רבנו את שליחותו של הקב”ה לדרוש מפרעה להוציא את עם ישראל ממצרים, באים אנשים מבני ישראל ומטיחים בו ובאהרן טענות קשות, שבעקבות השתדלותם אצל פרעה, לא רק שלא השתפר מצבם אלא אף הורע: “יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ” (לעיל ה, כא). משה רואה כך, וטוען בפני הקב”ה: “לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת-עַמֶּךָ” (לעיל ה, כב-כג).

ומה משיבו הקב”ה? “וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם” וגו'.

פנייתו של הקב”ה למשה נאמרה בתקיפות, שכן שם “אלוקים” מורה על מדת הדין. טען הקב”ה למשה: את אברהם יצחק ויעקב נסיתי בנסיונות רבים, ומעולם לא גיליתי להם שיש לי גם שם של רחמים – “ושמי ה' לא נודעתי להם”. מרוב שנסיתי אותם בכל כך הרבה נסיונות, הם חשבו תמיד שאני נוהג רק במדת הדין, ועם זאת עבדו אותי בלב שלם! והנה אתה משה, כבר בפעם הראשונה שאני שולח אותך, אתה מחפש לראות את התוצאות?!

ובאמת, יש כאן פליאה עצומה: איך באמת משה רבנו, מנהיגם של ישראל, מֵעֵז להתרעם על הקב”ה, ולהתאונן “למה הרעותה לעם הזה”, כביכול הקב”ה גורם רע לעם ישראל? הרי ודאי משה חי באמונה הפשוטה שמאתו לא תצא הרעות! ואם באמת משה התרעם, איך ה' סולח לו ומסתפק רק בגערה?

אכן – מיישב הגאון רבי משה לוי זצ”ל (הו”ד בספר “במצוותיך”) – אם נדייק בלשונו של משה רבנו, נראה כי לא עלה על דעתו של משה בחיר ה' להתריס חלילה כלפי שמיא, אלא אדרבא, כל כולו היה מתכוון לכבוד שמים.

טענתו של משה לפני הקדוש ברוך הוא היתה על כך שה' ציוהו במפגיע למסור את הדברים לפרעה בשם ה', ולומר לו “כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי”. ומאחר שפרעה התריס וענה “מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ” (לעיל ה, א-ב), נוצר חילול שם שמים. טען משה: אילו היית שולח אותי לדבר עם פרעה לשלחם בשמי, כנציגם של עם ישראל, ופרעה היה מקשיח לבו, ועם ישראל היה כועס עלי, לא אכפת לי על כבודי, אך מאחר שצויתני לדבר בשמך, שמך הגדול מתחלל בגוים ובעם ישראל. והדברים מדויקים במה שאמר משה “ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך“.

משה רבנו ודאי האמין שזו בסך הכל תחילתה של השליחות, ועוד צפויות מהמורות רבות עד לבוא הישועה, אך כאב לו שהכל יודעים שהדבר נעשה בשליחות ה', ובינתיים – שמו של ה' מתחלל.

אולם עדיין קשה, שכן אם כך, טובה לכאורה טענתו, ומדוע קיבל על כך גערה מהקב”ה?

אלא, אמר לו הקב”ה: בכל זאת, בדרגתך גם ביקורת כזו אינה ראויה. גם האבות הקדושים נתקלו בשאלות קשות, ציויתי אותם דברים שלכאורה עלול לצאת מהם חילול שם שמים, ואף פעם לא העלו בפנַי טענות כלשהן. הם הבינו שאם כך צויתי, אז זה הדבר הנכון לעשות. הנה אברהם אוהבי, כאשר צויתיו לשחוט את בנו, וכי לא יכול היה לטעון שמעשהו מביא לידי חילול ה', שאנשים יאמרו 'הנה אברהם שעשה רצון ה', בסוף ציוהו לשחוט את בנו'. ואילו אברהם לא ערער, כי על ציווי ה' אין שאלות. לכן דיבר ה' עם משה קשות בלבד, אבל לא הענישו, כי אחרי הכל כוונתו היתה לטובה.

*מקום נוסף בו אכפת היה למשה רבנו מחילול ה', היה לאחר שהמרגלים הוציאו דיבת הארץ רעה. הקב”ה כועס ואומר למשה רבנו “עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי וגו' אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו” (במדבר י”ד).

בא משה רבנו וטוען: רבונו של עולם! הרי יתחלל שם שמים: “וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד, וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם, וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר”.

והקב”ה סולח ואומר “סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ”.

מכאן נלמד כמה גדול כוחו של חילול ה', שבטענה זו הצליח משה לקבל את סליחת הקב”ה.