‘כ-ו-ל-ם’ – זה לא תירוץ!

הוא נעמד באמצע הרחוב, וראשו נטוי כלפי מעלה. זה שהלך אחריו תהה מי יודע על מה הוא צופה שם במרומים, נשא אף הוא את עיניו והחל משוטט בעולמות עליונים… אחריהם כבר הצטרפו עוד ועוד בני אדם אשר נעמדו בשורה הזויה, וכולם מחפשים בעיניהם בדממה מוחלטת אחרי הבלתי נראה.

לאחר חמש דקות, הוריד הראשון את ראשו, יישר את כתפיו ורצה להמשיך ללכת. “היי, לאן אתה הולך?!” עצרוהו כולם בתהייה, “מה ראית?” התפלאו.

“שום דבר”, נבהל הראשון מהמתקפה. “בסך הכל נטף לי דם מהאף, נאלצתי לעצור, להרים את הראש ולחכות בסבלנות שהשטף ייפסק”…

בספרו “מי מנוחות”, כותב הגאון רבי רפאל בירדוגו זצ”ל (מגדולי חכמי מרוקו לפני כמאתיים שנה) שלפעמים אדם יודע על נוהג מסוים שאינו הגון, אך בכל זאת נוהג בו כי נמשך אחר הרבים שנוהגים להקל ראש בדבר. ועל כך הזהירה התורה “לא תהיה אחרי רבים לרעות” – אל תימשך אחרי הרבים בדבר שאתה יודע שהוא רע. ומה שאמרו בירושלמי (פ”ה דמעשר שני ה”ב) “כשהלכה רופפת בידך – הַלֵךְ אחר המנהג”, זהו דוקא בהלכה שרופפת בידך, אך בהלכה ברורה, אין ללכת אחרי רבים לרעות.

ובאמת, ישנם איסורים ששוים בחומרתם לאיסורים אחרים או שאפילו חמורים מהם, ובכל זאת, רואים אנו שאנשים מזלזלים בהם ומחמירים דוקא באיסורים הקלים. פעמים רבות, נובע הדבר מכך שהאיסורים החמורים הללו נפרצו, והעולם נוהג להקל בהם ראש, ואילו באיסורים הקלים, רבים מחמירים. את יום הכיפורים למשל, איש לא יהין לחלל, ואילו שבת שחומרתה גדולה יותר, רבים לצערנו אינם שומרים כהלכה. הוא הדבר בענייני גזל וצניעות. יש דברים שמחמירים בהם מאוד, ויש דברים שפרוצים בהם, ללא קשר לחומרת הדברים.

ומספרים בהלצה על יהודי שהיה מביא בכל בוקר קנקן חלב לבית הכנסת, ובכל יום היה מוצא את הקנקן ריק! כתב עליו “פרטי” – לא עזר. כתב “לא לקחת!” – לא עזר. כתב “גזל גמור מדאורייתא!” – גם לא עזר… כתב עליו “בהכשר רבנות” – אף אחד לא נגע בו… (למחרת, מצא פתק על הקנקן 'אני לא מוחל לך שהכשלת אותי עד היום בחלב עכו”ם'…).

מסתבר שזו אחת הדרכים שיש ליצר הרע, דרך הנקראת “כ-ו-ל-ם!”. היצר מראה לאדם תמונה מעוותת של “כולם עושים כך”, והרי לא יתכן מצב ש”כ-ו-ל-ם” טועים וחוטאים, אם כן מה הבעיה לעשות את אשר כולם עושים.

ועוד מנחם היצר ב”חצי נחמה”, שגם אם כולם טועים, לפחות כולם יקבלו את העונש ביחד, ולא יהיה זה כל כך נורא… כמובן, שזוהי “צרת רבים נחמת שוטים”, וכי בגלל שהרבה אנשים חולים במחלה מסוימת, ירצה מישהו נוסף לחלות בה?!

ועוד, שבשמים יטענו כלפי אותו אדם, שעבודת ה' שלו אינה מִפַּחַד ה' ומהדר גאונו, אלא מחמת החֶברה. בדבר שהציבור כולם מחמירים, הוא מתבייש לא להחמיר בגללם, ואילו בדבר שאנשים רגילים להקל, הוא גם מיקל…

עם זאת, כאן המקום להדגיש כי כפי שאסור להיות חלק מ”תופעת העדר” ותרבות ההמונים, באותה מדה אסור בהחלט להיות 'חכם' יותר מכולם. כמו אותו איש שהתקשר לאשתו מכביש ירושלים-ת”א. “תיזהר שם בכביש” אומרת לו האשה “שמעתי שבכביש ירושלים-ת”א יש איזה משוגע שנוסע נגד התנועה”. “אחד?!” עונה לה האיש, “יש כאן מאות כאלה!”…

פעמים שהשחיה נגד הזרם, נובעת גם היא מהשפעת היצר, לכן כדי לקבל החלטה נכונה, יש לשאול דעת תורה.

*זו בעצם היתה גדלותו של כלב בן יפונה. לאחר שמתו המרגלים ונגזר על ישראל שלא יכנסו לארץ, כלב זוכה להבטחה מיוחדת על כך שלא השתתף בעצת המרגלים, כפי שאומר הקב”ה למשה: “ועבדי כלב, עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורישנה” (במדבר יד, כד). טמונות בפסוק זה שתי שאלות: א. אם כלב נבדל לטובה מהמרגלים “עקב היתה רוח אחרת עמו” ומלכתחילה נטייתו היתה לא להבאיש את הארץ, מדוע הגיע לו על כך שכר מיוחד? ב. ואם כבר שכר מיוחד, אז מדוע רק כלב מודגש לטובה ויהושע אינו מקבל שום הכרה בכך שלא השתתף עם המרגלים במזימה?

ישנו הסבר נפלא, שמה שנאמר “עקב היתה רוח אחרת עמו”, אין הכוונה על חריגותו מהוצאת הדיבה על הארץ, שבזה היה שותף לו יהושע, אלא הכוונה על תחילת השליחות. שנים עשר המרגלים נכנסים לארץ ישראל, אך רק אחד מהם חורג והולך להתפלל על קברי האבות במערת המכפלה, כדי להתחנן ולבקש שלא יהיה מושפע לרעה מהלחץ החברתי השלילי של המרגלים. זהו כלב בן יפונה: “כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות, שלא יהא ניסת (מוסת) לחבריו להיות בעצתם” (רש”י).

כלב קיבל שכר על כך שמההתחלה עבד על עצמו לא לעשות “כמו כולם”, כי אם מתחילה היה 'הולך אחרי העדר', לא היה מגיע לקברי האבות להתפלל, כי “כולם” לא הלכו לשם, וממילא לא היתה עומדת לו זכות האבות.

כעת נבין מדוע יהושע אינו מקבל הכרה מיוחדת בתורה על שלא היה בעצת מרגלים. זאת משום שיהושע זכה להגנה רוחנית בברכתו של משה, ולא התקשה ללכת נגד הזרם כמו כלב.

כלב שנשמע לצו מצפונו הרוחני והיה חריג נגד כולם, קיבל שכר חריג לטובה. כולם ימותו במדבר והוא – לבד, בשונה מכולם – “והביאותיו אל הארץ”.

באותה פרשה, בה מסופר על המרגלים, התורה מדברת על מצב שבו כל ישראל שגו בדבר הלכה וחטאו בו. ככפרה על כך עליהם להביא קרבן ציבור לכפר על כל העדה. לסיכום כותבת התורה את הפסוק המוכר לנו כל כך מתפלות היום הקדוש יום הכיפורים: “ונסלח לכל עדת בני ישראל וגו' כי לכל העם בשגגה” (במדבר טו, כו). אומר על כך ה”ישמח משה”: התורה רוצה ללמדנו, שמצב של “לכל העם”, כשכל אחד חושב “כולם עושים כך”, אם ככה אז זה בודאי מותר – “בשגגה”, אין לך שגגה גדולה מזו.

תלמיד חדש הגיע לישיבתו של האדמו”ר מקוצק. בבוקר מוקדם עוד לפני הנץ, קמו כל החסידים, התפללו שחרית, שמעו שיעור, והבחור עדיין ישן.

הגיעו החסידים להעיר אותו ולהזמין אותו לארוחת בוקר. אמר להם עדיין לא התפללתי שחרית, אמרו לו: תראה כולם כאן גם נוטלים ידים לאכול. ניסה לסרב, אבל לבסוף הצטרף אליהם.

כשנטל את ידיו, שמע מאחוריו גערה: “איך אתה נוטל ידים לפני שהתפללת? איפה האמת שלך? אם ההלכה נפסקה שאין אוכלים לפני התפלה, כך צריך לעשות ולא להסתכל מה אחרים עושים. אנחנו כבר אחרי תפלה ושיעור”.

זה היה מבחן הקבלה לישיבה.