יש דין ויש חומרא

עוד בטרם נבראה חוה, התיר הקב”ה לאדם הראשון לאכול מכל עצי גן עדן, לבד מעץ הדעת אשר עליו הזהירו באזהרה חמורה: “ביום אכלך ממנו מות תמות”.

כשיצר הבורא את חוה, חשש אדם הראשון שהיא תתאוה לאכול מעץ הדעת, ולכן לא אמר לה שהאיסור הינו רק על האכילה, אלא החמיר עליה והודיע לה שה' אסר גם את הנגיעה בעץ הדעת, ואף הזהירה כי אם תגע בו תמות. הוא עשה זאת כגדר, אך לא הודיע לה שזהו גדר (למרות שרש”י (בראשית ג, ג) כתב שחוה הוסיפה על הציווי, עיין בכלי יקר שפירש שאדם הראשון הוסיף את הסייג, וע”ע בשפתי חכמים שמסביר זאת בדעת רש”י. ע”ש).

הנחש שהיה “ערום מכל חית השדה”, שם לו למטרה להכשיל את בחיר הנבראים, ולכן ניגש אל האשה שלא שמעה ישירות מאלוקים על דבר האיסור. תחילה הוא מתמם ומרחם על האדם ואשתו: “האם אלוקים באמת אמר לכם 'לא תאכלו מכל עץ הגן'?”.

“לא מדויק!”, מיהרה חוה לתקנו, “ה' התיר לנו לאכול מעצי הגן, אך אסר עלינו לאכול או לגעת רק בפירות עץ הדעת פן נמות – “ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, פן תמותון” (בראשית ג, ג).

בשלב זה – מספר המדרש – דחף הנחש את חווה כלפי העץ, דחיפה שגרמה לה לנגוע בגזע העץ בקלילות. “ראי!”, אמר הנחש בנצחון, “הנה את כרגע נגעת בעץ, ושום דבר לא ארע לך. אל לך לחשוש” – המשיך הנחש במסע השכנוע “את כבר נגעת בעץ, ועתה המשיכי גם לטעום ממנו. אלוקים יודע כי אם תאכלו מפירות העץ תדעו להבחין בין טוב ורע, ובכך תדמו אליו – לכן הוא אסר עליכם לאכול מפירות העץ” – “לא מות תמותון כי יודע אלוקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע”.

דבריו של הנחש שכנעו את האשה, והיא אינה עומדת בפיתוי. היא אוכלת מפרי עץ הדעת ואף מעניקה לבעלה מהם: “וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל”.

ועתה, אילו היתה חוה יודעת כי לא על הנגיעה נקנסה מיתה, וזהו רק סייג, לא היתה מקבלת פיתוייו של הנחש, ולא היתה נקנסת על האנושות כולה עונשים כה כבדים.

למדנו איפוא כי כאשר מלמדים הלכות, יש צורך להבהיר בדיוק מה מעיקר הדין ומה חומרא, מה מותר בשעת הצורך ומה אסור בשעת הצורך, ולא לערבב בין הדברים ולהכלילן באותן הגדרות. וכבר הזהירונו בירושלמי (תרומות פ”ה ה”ג) “כשם שאסור לטהר את הטמא, כך אסור לטמא את הטהור”. ועיין בש”ך (יו”ד סוף סימן רמ”ב בקיצור הנהגות או”ה אות ט') שכתב דאסור להחמיר כל היכא דיש חשש שתצא מזה קולא.