חנוך לנער על פי דרכו – חלק ג’

חינוך הבנים הינו יסוד ועיקר גדול לנו עם ישראל, אשר משחר ימיו נצטווה “ושננתם לבניך”, בין בנים שנולדו במזל טוב ומטבעם בעלי מדות טובות ובין למי שאיתרע מזלו ונולדו לו בנים בעלי נטיות רעות, זה וזה חייבים בחינוך בניהם בתשומת לב והקפדה כפי מידת הצורך אם רב ואם מעט. “כי האדם עץ השדה”, כמו שהעץ אינו יוצא מגזעו ישר ללא הצורך ליישר אותו, יש שצריכים יישור מועט והשגחה קלה, ויש הצריכים עיקום לעבר השני והשגחה קפדנית ומתמדת לבל ישובו לסורם. שלא כדעת הטועים ומתעים בזמננו למנוע מנער שבט מוסר. ואוי לעינים שכך רואות, בן הזוקף אצבע לנגד אביו ומאיים עליו למסרו למשטרה אם “יעז” עוד הפעם להרים עליו יד, ואוי לנו שרבים וטובים נתפסו לשיטות חינוך מודרניות הללו, ומתחשבים כל כך בתורות פדגוגיות ופסיכולוגיות בעלות ברק חיצוני מדומה, אך פנימיתם מרה כלענה, תוצאותיה הרס החינוך וגידול דור חסר בושה ודרך ארץ, נעדר כבוד הורים ומבוגרים, משולל כבוד מוריהם ורבותיהם, בנים רעים וחטאים שאין בהם מדה טובה בין אדם למקום ובין אדם לחבירו, ובכל זה אשמם של המחנכים בראשיהם.

כמו שהם חולקים על החכם מכל אדם שאמר: חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שיחרו מוסר (משלי י”ג כ”ד), והמשילו חכמים את הילד לנטיעה רכה, כשעוד הענפים דקים ורכים בקלות אפשר ליישרם ולכוונם כרצונו, ולאחר שנתקשו ונתייבשו אם מעקם אותם עשויים להשבר. כך חינוך הילדים בעודם קטנים אתה יכול לחנכם כרצונך (ועיין קידושין ל.) אבל כשגדלו הם מתקשים כגידים שכבר רכשו שכל ונסיון חיים משלהם, ואינם שומעים לך ועושים כפי שכלם. ואם אתה כופה אותם בועטים בך. כידוע מאמר חז”ל: “ולפני עור לא תתן מכשול” במכה לבנו גדול הכתוב מדבר, שגורם לו לבעוט. ולכן צריך ליזהר מאד שלא תהיה אהבה מקלקלת השורה להראות חיבה יתרה לבנו בילדותו, שאין זו אהבה אלא שנאה וקוצר ראות טובת הילד, וכמו שהעיד שלמה: יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך (משלי כ”ט יז). ואמר עוד (שם ט”ז כ”ה) “יש דרך ישר לפני איש”, חושב כי טובת בנו הוא דורש בתת לו חפשיות כאות נפשו, אך דרך זו סופה מר, “ואחריתה דרכי מות”. ולכן טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת (משלי כ”ז ה), שהתוכחה עצמה נובעת מתוך אהבה מסותרת שבלב. והכל לפי מה שהוא הבן. וצריך האב לשפוך שיחו לפני ה', שיהיו בניו בעלי יראה ומוסר ושלמים במדות ודעות. וכל ערום יעשה בדעת להתבונן ולהתחקות אחרי מחשבות ילדיו, ולו בכח יגבר להרחיק את בנו מהיות כעשו “איש יודע ציד”, ומדבר שקר ירחיקנו כידוע הפתגם: “האמת יסוד בנין, וכזבי בת נשיא מדין” (הכזב הוא ענף המחלוקת שבסופו מריבות ומדנים). ומסופר על איש אחד שחזר בתשובה ע”י שקיבל על עצמו לדבר רק אמת. וכן אמרו: בא חבקוק והעמידן על אחת, וצדיק באמונתו יחיה.

ועכשיו נבוא אל הסיבה השלישית, והיא החברה, שהיא גם כן יסוד גדול ומכריע בחייו של אדם, ומתוך חביריו אפשר ללמוד על אפיו והתנהגותו. כי טבע הטוב לידבק בטובים שכמותו, וההיפך בהיפך, ככתוב וילך עשו אל ישמעאל. ואמרו: לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו. ואמרו: “אם דרך איש לך נסתרה, הבט עם מי עושה חברה. כי כל עורב למינו קרב. וטמא טמא יקרא” (החיד”א ביוסף לחק). חבר נאמן מביא גאולה לעולם כמו חושי הארכי. וחבר רע להיפך כיונדב בן שמעה שהיה חכם להרע, וגרם למעשה אמנון ותמר ובסוף להריגת אמנון. וטבע האדם ללמוד ולחקות דרכי חבירו ומעשיו, אם לא מרצון, לפחות מפני הבושה והכבוד. ואם ינצל מדיבור רע לא ינצל משמיעה רעה. ואם ינצל מעשות רע לא ינצל מעבור על מצות תוכחה, ונשא הצעי'ר עליו יגון ואנחה. משל לנכנס לביתו של בורסי אע”פ שלא נטל בידו כלום מכל מקום ריח רע קלט והוציא עמו.

ולכן חובה על כל אדם ליזהר ולעמוד על המשמר להפריד את בניו מחברים רעים ולהושיבם בין ברכי תלמידי חכמים, כאשר זוכרים אנו בימי קדם – בהיות לימוד “ארבע אמות הלכה” קבוע בכל בית מדרש בג'רבא אחרי תפלת שחרית וערבית, והגדיים הרכים אשר אך זה עתה התחילו בלימוד גמרא, מצטרפים לאחת החבורות הקבועות, ושם מצמיחים כנפים בעיון ובסברא בשימוש תלמידי חכמים. כי הולך אל חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע. והחברה עם כסילים – אין צריך לומר אם מפתהו ללכת למקומות גרועים וטמאים, אבי אבות הטומאה, שהכניסה עצמה עבירה, ועליהם נאמר: אל תקרב אל פתח ביתה, אלא אפילו בעשותו מצוה והולך להתפלל נלוה אליו חבירו הרע ומקלקל אותו, ומביאו לידי שיחה בטלה בבית הכנסת, שעון זה חמור מאד וכמבואר בזוהר הקדוש (ורבנו תם החרים על זה כמבואר בבאר הגולה יורה דעה סוף סימן של”ד. והרב תוספות יום טוב אחרי גזירות ת”ח-ת”ט, תיקן “מי שבירך” למי ששומר פיו ולשונו משיחה בטלה בבית הכנסת בשעת התפלה וקריאת התורה, כדלקמן). ולפעמים חבירו אינו מתפלל כלל, או שהוא מתפלל בקצרה ומדלג פרשת הקרבנות ומשנת איזהו מקומן. ולא ידעו שהקרבנות מכפרים עונותיו של אדם, שכל הקורא פרשת עולה כאילו הקריב עולה וכו', ובפרט פרק איזהו מקומן חשוב מאד, שכלו הלכה פסוקה בלי מחלוקת כלל, והוא הלכה למשה מסיני כמו שכתבו הפוסקים. ומנין תיבותיו שמ”ה [באמת הן שמ”ד ועם הכולל שמ”ה, ואפשר להגיה “איזה הוא” מקומן בב' תיבות, כמו מי הוא זה ואיזה הוא במגלת אסתר] כמנין משה (ודקדקן אחד רצה להגיה בנוסח המשנה: איזהו מקומן “שלזבחים” מלה חדא, על דרך הנה מטתו שלשלמה. והשיבו עליו שכבר העמידו קדמונינו מספר תיבות הפרק כמנין משה ואין להוסיף עליהם ולא לגרוע. כמובא בספר אוצר התפלות ע”ש. וע' בסידור עבודת ישראל. ואע”פ שמלת “של” לעצמה אינה נמצאת בתנ”ך, רק בקהלת ח' י”ז בשל אשר יעמול האדם, מכל מקום במשנה ותלמוד מצויה הרבה. והיא מקבילה לשתי התיבות “אשר ל” במקרא). והגאון בעל תפארת ישראל מצא סמך גדול בלשון המשנה: ונאכלים לפנים מן הקלעים, שלא היו קלעים אלא במשכן[1]. אם כן בנוסח זה קיבלוה רבותינו איש מפי איש עד למשה מסיני, ומשנה לא זזה ממקומה. פנינה כזו משובצת בסדר תפלותינו ואין אתנו יודע ערכה.

וכן פרשת הקטורת שהיא מגינה ומצלת מכל מיני פורעניות למי שאומרה שלש פעמים ביום בכוונה כמו שהפליג בזוהר הקדוש בשבחה. לבי לבי לבחורינו היקרים הנלחמים בחזיתות בחירוף נפש עם האויב להגנת המולדת, אנא שימו לב לדברים המגינים עליכם, ודעו כי ברגע אחד בחיים יעמוד אדם חשוף פנים אל פנים מול המות[2] ב”מ, ואז לא יועיל הון ביום עברה, ולא עצה ולא תבונה וגבורה, רק מצוות ומעשים טובים. אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו, ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת וגו'. וכמה חיילים במלחמה האחרונה התעוררו לתשובה, בראותם איך היה כפשע בינם ובין המות, ובחסדי ה' כי רבו הציל נפשם מעבור בשחת, כמפורסם בעתונים. ואין כאן מקום להאריך.

החבר הרע מביאו לדבר גם באמצע פסוקי דזמרה ויוצר וק”ש שאפילו רמיזה אסורה בקריאת שמע כנודע. ומביאו לדבר בזמן קדיש וחזרה וביטול עניית אמנים. ובזה קרוב להיות כל ברכותיו של שליח צבור לבטלה וכמבואר בשלחן ערוך סימן קכ”ד. ובעוונות הרבים טח עינינו מראות מהשכיל לבותינו, שכל עניית אמן הן בחזרה הן בקדישים, כלם כמעט בקשות ותפלות לתועלתנו ולטובתנו. וכן השיחה בשעת קריאת התורה אשר פשתה המספחת בימינו. ותראה שכלם עומדים לכבוד התורה ומנשקים אותה, וכשהחזן מתחיל לקרוא נשמטים אחד אחד לאחורי בית הכנסת, ויש אפילו בבית הכנסת עצמו מפריעים בשיחה בטלה לקורא ולשומעים, אוי לעינים שכך רואות. וראוי לשאול אותם: אתם קונים ברכות בכסף מלא שיברככם אחד מרבני הדור, והרי לכם ברכתו של הגאון בעל תוספת יום טוב ז”ל שהיה רב רבנן בדורו ולא ישקל כסף מחירה. ובאה לכם חנם אין כסף במיעוט שיחה בבית הכנסת. ומכלל הן אתה שומע לאו חס ושלום. וכל שכן היוצא באמצע קריאת התורה שנאמר עליו בגמרא (ברכות ח.) קללה חמורה מאד בר מינן. כי עיקר התקנה לקרוא בתורה מדי שבת בשבתו כדי שלא נשכח מידיעת התורה והמצות, ואפילו חכם גדול שבחכמים עליו להטות אזן ולהקשיב קשב רב קשב. לבל יחסר אפילו אות אחת, ודברי תורה יהיו בעיניו כחדשים וכאילו קיבלה מהר סיני.