ותשב באיתן קשתו – מרן רבי שאול הכהן זצ"ל

משתתפי ההלוויה שהתקיימה לפני מספר חודשים במושב איתן, התקשו להסתיר את רגשות השמחה וההתעלות. ולא בחנם. היה זה מעמד העלאת עצמותיו של גדול חכמי ג'רבא, מרן הגאון הגדול רבי שאול הכהן זצ”ל (שהשבוע יום הילולתו). את הדמעות והעצב הורידו כבר אז, בפטירתו לפני 150 שנה. הפעם חשו המשתתפים כי הם רק מקרבים את תחייתו של רבה של ג'רבא בהביאם את עצמותיו לארץ ישראל כשהם חוסכים ממנו את גלגול המחילות הידוע.

אלא שמאחורי העלאת עצמותיו, מסתתרת פרשיה ארוכה שאותה נחשוף כאן לראשונה. רבי שאול כידוע כיהן כרבה של ג'רבא, וכמו לכל אנשי אמת, גם לו קמו כמה אינשי דלא מעלי מראשי הקהל, שהיו מיצרים את דרכו ומבטלים תקנותיו. אחד מהם היה אדם קל דעת מראשי הקהל, שבכל פעם שהיה הרב מתאסף עם ראשי הקהל לתקן דבר מה לטובת הקהילה, היה הלה מופיע בכינוס, וברוב חוצפתו ועזותו, בז לדברי הרב, מתנגד לכל דרישותיו ומפר את תקנותיו. הוא לא היה מסתפק בכך, אלא היה משמיץ את הרב, טופל עליו עלילות דברים, וכותב כנגדו דברי בלע שקריים. נכנסו גאוני תונס לעובי הקורה, ויצאו במכתב חריף נגד אותו רשע וחבריו, אך כל זה לא הועיל, והוא לא סכר את פיו.

פעם אחת, ביקש הרב לגדור פרצה גדולה בחומת הדת, אך לא רצה שאותו רשע נרגן, יבוא ויפריע. מה עשה? נועד עם ראשי הקהל לבוא ולהתאסף בזמן מוקדם, בטרם יבוא אותו האיש, כדי שיתוקן הדבר ללא ידיעתו והפרעתו. אך מעשה שטן הצליח, והלה התייצב בזמן האסיפה, ובעזותו הרבה הביע כדרכו התנגדות לדברי הרב. משראה כך הרב, גער בו “עד מתי תהיה לנו למוקש?!” אך אותו רשע המשיך ברוב חוצפתו להתריס כנגדו.

משנוכח הרב, כי אין בלבו של האיש מקום וערך לדבריו, חשש לכבוד התורה, קם וקרא לכל הנאספים: “אבקש מכל הכהנים הנמצאים כאן, שיצאו יחד עמי!”. תמהו הכהנים לבקשתו, אך שמעו לדבריו ויצאו, וגם הרב שהיה כהן יצא עמם. והנה מיד לאחר שיצא אחרון הכהנים, נפל אותו עז פנים שדוד ומת.

הבינו הכל כי הקב”ה תבע את עלבונו של רבי שאול, ונחרדו לראות מהו גודל עוון ביזוי תלמידי חכמים!

גם בהקדמתו של רבי שאול לספרו “נתיב מצוותיך” הזכיר את מצירי צעדיו, וכך כתב: “וכשם שמזכירין את הצדיק לשבח, כך מזכירין את הרשע לגנאי הוא ענ”ה, דמעיקרא עינה את כוחי ויגרס בחצץ שיני. ישמע אלוק ויתבע עלבוני ממנו, אשר רדף אחרי וידו כותבת דברים אשר לא כן בשוא ודבר כזב. ואני אשמרה לפי מחסום וכו' ואהיה מן הנעלבים ואינם עולבין” וכו'.

אלא שבזה לא תמה הקפידה. מאז, היה ידוע בג'רבא שמשפחה זו שאותו ראש קהילה עמד בראשה סובלת מהקפדתו של רבי שאול לדורות, ולא היו מצליחים הרבה במעשיהם.

לפני כעשר שנים, אחד מצאצאי אותה משפחה, נועץ עם ראש ישיבת 'כסא רחמים' מרן הגר”מ מאזוז שליט”א ואחיו הגאון רבי צמח מאזוז שליט”א, מה לעשות על מנת להשיב את חמתו של הצדיק ולהסיר את הקללה הרודפת אחרי משפחתו. הפתרון שהציעו הרבנים היה להעלות את עצמותיו הקדושות לארץ, שכן ידועה הייתה חיבתו העזה של רבי שאול לארץ ישראל.

ראש המשפחה נענה מיד. הוא היה איש עשיר ובעל קשרים רבים. גם הידיעה ששלטונות תונס אינם מאשרים העלאת עצמות מחוץ למדינה וקבורתם במדינה אחרת, לא הרתיעה אותו. הוא קשר מיד קשרים עם ראשי השלטון שם, וביקש מהם לנסות לפעול למען התרת הוצאת עצמותיו של רבי שאול והבאתו לארץ ישראל. גם הקהילה היהודית בג'רבא לא ממש התלהבה מהאפשרות להיפרד ממי שנחשב לגדול רבניה, אך האיש נחוש היה בדעתו להסיר את הקללה מעל המשפחה והוא לא חדל להפעיל קשרים, להזרים כספים, ולהשפיע ולבקש דבר אחד – להתיר את העלאת עצמותיו של הרב.

בכל אותה עת היה הגר”מ מאזוז ראש ישיבת 'כסא רחמים' מדווח על המאמצים. הוא עודד את ראש המשפחה, אך הסירוב מצד ראשי השלטון לבקשה החריגה היה מוחלט. הם סירבו בכל תוקף לשמוע על הנושא. האיש לא ויתר. הוא פנה שוב ושוב לראשי השלטון, לראשי הקהילה, לקברניטיה של יהדות תונס וביקש מהם, אל תשיבו את פנינו ריקם.

בינתיים, נפטר האיש בנסיבות טראגיות, צוואתו הבלתי כתובה לבניו הייתה אחת – המשיכו במאמצים להעלות את עצמותיו של רבי שאול הכהן. הבנים הבטיחו לעצמם למלאות את משאלת אביהם, והבכור שבהם המשיך להטריד בתונס את כל מי שהיה יכול. במשך מספר שנים פעלו ללא לאות יחד עם האחים הגבירים הנכבדים לבית עמאר הי”ו מצרפת וד”ר וזיפה טרבלסי הי”ו.

בשנה האחרונה הפעילו הללו לחצים על שר הפנים התוניסאי לאפשר את העלאת העצמות, שכן לו הסמכות להרשות דבר כזה. בני המשפחה הגיעו למצב שבו שר הפנים כבר טרק את הטלפון, ואמר לו שאין בכלל על מה לדבר. הם היו כלאחר ייאוש, הסיכוי ששלטונות תוניסיה יאשרו דבר כזה היה אפסי, ואז הגיע אותו יום בהיר. הטלפון במשרדו של ד”ר וזיפה טרבלסי צלצל. על הקו היה שר הפנים התוניסאי שבישר לו כי הוא מאשר לו להעלות את הצדיק.

סגירת המעגל
סידורים רבים היה עליהם לסדר טרם פתיחת הקבר הקדוש. היה עליהם להמציא את האישור הכתוב מתונס הבירה, ולארגן מטוס שיוכל להעמיס את הארון היקר והקדוש לארץ נוספת ומשם ישירות לישראל.

בינתיים החלו גם בארץ להערך במהירות לקראת הצפוי, כשהכוונה לקוברו במושב איתן – “איתן יהיה מושבו”. במושב איתן התרגשו ביותר לנוכח התושב החדש שבה לשכון אצלם לנצח. ישיבת כסא רחמים ארגנה את מסע ההלוויה המרגש. רק בשיאה של ההלוויה שמו לב המשתתפים כי הם נמצאים בערב שבת פרשת ויחי, שבה מצוה יעקב את בניו ויוסף את אחיו שלא ישכחום במצרים “והעליתם את עצמותי מזה”, וכי בפרשה נאמר המשפט “ותשב באיתן קשתו” – ו'-תשב – ביום ו' תשב במושב “איתן” קשתו. הדבר עורר התרגשות עצומה.

במעמד הקבורה, ערך ראש ישיבת 'כסא רחמים' התרת קללות מיוחדת, להסיר את הקללה הרובצת על המשפחה שפגעה ברבי שאול, שהיא השתדלה בהעלאת עצמותיו, ואף מימנה בהון עתק את העלאתו וקבורתו. הכל חשו כי הם נמצאים במעמד מרגש ונדיר. “באותו יום ששי הרגשנו סגירת מעגל של מאתיים שנה” מספרים בני המשפחה.

בני המשפחה אף הודיעו כי הם יממנו את הוצאת ספרו המפורסם של רבי שאול הכהן 'לחם הביכורים' העתיד לראות אור בקרוב.

ענף עץ אבות
יחוסו המפואר של רבי שאול משתלשל מגזע אראלים ותרשישים, חסידים וקדושים, חוטר מגזע אישי ה', אילן רב פארות שיחוסו משתרג ועולה עד רבי ישמעאל כהן גדול, ולמעלה בקודש עד עזרא הסופר.

מאז ומעולם התווספו שמות לוואי למשפחות הכהנים בג'רבא, על שם מקומם או מוצאם. כינוי משפחתו של רבנו היה “הכהן אברי”ש”. דורשי רשומות פירשו כי המלה אברי”ש היא נוטריקון אני בן רבי ישמעאל.

שלשלת יוחסין
בסוף תנ”ך כתב יד, נמצאה שלשלת היוחסין של משפחה מפוארת זו. וזה לשון מגלת היוחסין: א. צמח הכהן. ב. בכ”ר סעייד. ג. בן שלמה. ד. בן משה. ה. בן בגדיד. ו. בן בוראתי. ז. בן תמאם. ח. בן עמרם ט. בן מבורך. יוד. בן שלמה. יא. בן בגדיד. יב. בן כלפא. יג. בן סעייד. יד. בן פינחס. טו. בן אברהם. טז. בן משה. יז. בן שלמה. חי. בן פרץ. יט. בן מוסה. כ. בן שאול. כא. בן ישראל. כב. בן בגדיד. כג. בן חזקיה. כד. בן מתתיה. כה. בן יצחק כהן הבא מן הגולה. זכר כולם לחיי עד חלקם בחיים.

במגלת היוחסין המקורית, נרשמו שמות נוספים עד לעזרא הסופר, אלא שהכתב נמחק, ואין רישומו ניכר, וחבל על דאבדין.

בספר עזרא (פרק ז' פסוקים א-ה), מופיע המשכה של השושלת מעזרא הסופר עד לאהרן הכהן, בזה הלשון: עזרא, בן שריה, בן עזריה, בן חלקיה, בן שלום, בן צדוק, בן אחיטוב, בן אמריה, בן עזריה, בן מריות, בן זרחיה, בן עוזי, בן בוקי, בן אבישוע, בן פינחס, בן אלעזר, בן אהרן הכהן.

במשך הדורות, האירו רבני השושלת את שמי היהדות בכלל, ואת העיירה ג'רבא בפרט. עד היום, אוחזים צאצאי המשפחה במעשי אבותיהם, וממשיכים לכהן פאר בחצרות בית ה', ולהרביץ תורה והוראה במסילה העולה בית-אל.

ממחצב טהור וקדוש זה, ינקה ושאבה נשמתו של רבנו כוחות רוח ונפש עצומים, ומכוחם העפילה לגבהים רוחניים בלתי נתפסים בשכל אנוש.

יגעת ומצאת תאמין
החכם הראשון בקודש ממשפחת הכהנים שידוע לנו אודותיו, הוא הגאון רבי מוסה הכהן זצ”ל שהיה איש צדיק וישר, ירא ה' מרבים, ורודף צדקה וחסד. רבי מוסא חי באי ג'רבא בתחילת המאה השישית, ונשא לאשה את בתו של הרב הקדוש המלומד בנסים הגאון רבי מרדכי הכהן זצ”ל שהיה מדייני ג'רבא.

בנו הנולד לו, היה מרן הגאון הקדוש רבי שאול הכהן זצ”ל. בימי עלומיו, למד אצל הגאון רבי צמח הכהן זצ”ל (מח”ס נאוה קדש), והיה בעל חשק רב בלימוד התורה.

באחד מן הימים, נתקשו התלמידים ורבם בדברי התוספות. רבי צמח הכהן שהכיר וידע בכושר העיון של תלמידו ר' שאול, ביקשו כי ימשיך עוד להעמיק חקר ולעיין היטב בקושיא, אולי ימצא לה פתרון. פנה הנער לפינה מיוחדת בישיבה, בה היה מתבודד דרך קבע ומעיין היטב באין מפריע, צלל לעומק דברי התוספות, אימץ את מוחו שוב ושוב עד כלות הכוחות, אך לקושיא לא מצא מנוח.

משלא עלה בידו דבר, התעטף בצער רב, ויצא להפיג את צערו בין עצי הירק שבחצר. “אולי בחיק הטבע, בינות לעצי השדה, ייפתח מוחי ויאורו עיני” סבר.

והנה בעודו יושב ודואב, ראה לפתע את רבו עובר לפניו. קם הנער לכבודו ובירכו לשלום. “האם עלה בידך, בני, להבין את דברי התוספות לאשורם?” בירר הרב בחיבה. “עמלתי רבות, אך לדאבוני לא זכיתי עדיין ליישבם”, השיב התלמיד כשדמעות בעיניו. טפח רבו על שכמו, התיישב לצידו וביאר לו את דברי התוספות, עד שהיו מבוארים לפניו באר היטב, ולאחר מכן פנה לדרכו. עתה משהבין את הדברים לאשורם, אורו פניו של ר' שאול ושמחה רבה מילאה את לבו.

לעת ערב, כאשר שב ללמוד לפני רבו, העלה הרב שוב את הקושיא העצומה בדברי התוספות. רבי שאול סבר כי רבו מתכוון לבוחנו אם הבין נכונה את אשר ביאר לו לפני מספר שעות. פתח את פיו והחל לפרש ולבאר את דברי התוספות בדיוק כפי שהסביר לו רבו.

כאשר שמע הרב את הפירוש, התפעל מאד כיצד הצליח תלמידו להגיע בכוחות עצמו לפירוש האמיתי. תמה רבי שאול ושאל בהצטנעות “הן אך לפני שעות ספורות, הרב הוא זה שפירש לי כך בטוב טעם ודעת, ומה אפוא פשר ההערכה?” שמע רבו ופליאתו התעצמה, שכן ידע בבירור כי מעולם לא פירש לו כך.

“בטוחני” פנה הרב לתלמידים “כי אליהו הנביא זכור לטוב בכבודו ובעצמו, הוא זה שנראה לו בדמותי, וזאת מאחר שראה ה' כמה יגיעות יגע כדי להגיע אל האמת בדברי התוספות. ולמרות שבדרך הטבע, לא היה בכוחו להגיע לביאור הנכון שהוא עמוק עמוק מי ימצאנו, אך כיון שפתח פתח, סייע ה' בידו ופתח לו פתח כפתחו של אולם”.

האריות ששמרו על החנות
משבגר רבי שאול והקים משפחה, היה נהנה מיגיע כפיו לצורך מחייתו, והחזיק בבעלותו חנות בשוק. באותו זמן מקובל היה במדינה מנהג מוזר, שכאשר רוכש המושל סחורה ואינו מוצא לה קונה, מאלץ היה את בעלי החנויות לקנותה ולשלם תיכף ומיד את מחירה.

גם רבי שאול, היה בין המועמדים המחויבים לרכוש את סחורת המושל. ובהגיע תורו, הגיעו שלוחי המושל לחנותו, כדי להכריחו לקנות הסחורה. והנה משהתקרבו אל החנות, קפאו בפחד על מקומם ונסו על נפשם. לנגד עיניהם ראו שני אריות רובצים על פתח חנותו של רבי שאול, אחד מימין ואחד משמאל, ומאיימים לטורפם חיים. מני אז, שוב לא העזו שלוחי המושל להתקרב לחנותו.

ואלה מסעי
לימים, נתמנה רבי שאול לרב ראשי ברובע הקטן של ג'רבא. בתקופת כהונתו, התמסר מאוד לאנשי הקהילה, ונסע לצורכם מ”ב נסיעות לתונס, כמנין מ”ב מסעות שנסעו ישראל במדבר (הכתובים בפרשת מסעי). כן, עמד בפרץ וביטל מנהגים שאינם ראויים, ומאידך תיקן תקנות רבות לתועלת הציבור.