הדמות המאחדת

את העדות להיקף האחדות שהוא יצר סביבו, נוכח לראות כל מי שהשתתף בהלווייתו. היו שם כ-350 אלף איש מכל גווני הקשת החרדית והדתית.

בשונה מאסכולות מסוימות, הרואות במושג 'השקפה', איזה שהוא דגל שניתן לנופף בו נגד כל מי שאין דעתו כמותם, ולדרוך באמצעותו על ראשי עם קודש, רבי שלמה זלמן לימדנו כי תהיה השקפתך אשר תהיה, לעולם אל תזלזל בגדולי תורה!

בדור בו ראשי הישיבות האשכנזיות (והמנסות להדמות להן), ששים אלי קרב לרדות 'כפיה אשכנזית' חד צדדית ב'נתיניהם' הספרדים, ולדכא את מסורתם עד מות באיומים שונים ומשונים, היה זה ראש ישיבת 'קול תורה' שיצא חוצץ נגד מגמה הרסנית זו, ועודד את תלמידיו הספרדיים להמשיך בגאווה ובגאון במנהגי אבותיהם ללא כחל וסרק, כמו למשל להמנע מהמנהג המכוער לערוך חדר יחוד לאחר החופה. ולא נתקררה דעתו עד שהיה מברך את שבע הברכות לחתן מעדות המזרח בהברה ספרדית!

גם בסוגיית היתר המכירה, שהיוותה ומהווה בכל שנת השבע 'קונץ' לעריכת 'לינץ''' בגדולי חכמי הספרדים (למרות שבין המתירים היו גם גאוני אשכנז), דעתו של רבי שלמה זלמן היתה מפתיעה, והשמיטה את הקרקע מתחת למחרחרי הריב, עד שלא ידעו כיצד להתמודד עמה. בסוף הקדמתו לספר 'מעדני ארץ' (העוסק כולו בהיתר המכירה) הוא כתב על כך דברים ברורים בזה”ל: “שההיתר הזה שיסודותיו בהררי קדש נתקבל ונהוג למעשה בכל ארץ הקודש מלבד יחידי סגולה וכו' לכן הרשיתי לעצמי לבאר ולברר יסודותיו” וכו'. עכ”ל. (וע”ע בספרו מנחת שלמה ח”א סי' מ”ד).

בכלל, היה מעריך מאד את חכמי הספרדים ותורתם, וכבודו של הגאון 'יביע אומר' שליט”א גדול היה בעיניו. ואף שהרבו להשחיר בפניו את שמו של הגאון שליט”א במשאות שוא ומדוחים, לא שעה לדבריהם, ביודעו ובהכירו את גדולתו האמיתית, עוד מזמן שלמד עמו ב”מדרש בני ציון” אצל הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ”ל. ובספריו הוא מזכיר רבות את דברי הגאון יביע אומר, אלא שבספריו “מנחת שלמה” חלקים ב' וג' שנדפסו מחדש אחר פטירתו, העלימה יד זדונית במכוון מספר דברים שלא התאימו להשקפתם, ומחקו את שמו של הגאון “יביע אומר”, מכל התשובות שהוזכר בהם במהדורא קמא.

מעשה ובא לפניו אברך אחד ששפך לפניו מרי לבו, וכך אמר: “שכני ואני, שנינו אבות לילדים, אני אברך ויודע ספר, וכמובן חינכתי את בני לתורה, אך לא שפר עלי חלקי, ולא זכיתי שבני ימשיכו באהלה של תורה, ואילו שכני, איש פשוט תם וישר, אך בניו יצאו גדולי תורה, במה נגרע חלקי?!” סיים בקול כאוב. כפי הנראה הכירו הרב מקרוב, ולכן השיבו: “אתה מחזיק עצמך ללמדן ו'מבין' בגדולי תורה, ומפעם לפעם היית נוהג להעביר את שבט ביקורתך, ולחלק ציונים לתלמיד חכם זה או אחר. הילדים שמעו והפנימו. לכשגדלו, ועשו את חשבון נפשם, אמרו לעצמם: הלא גם בתלמידי חכמים יש דופי, כפי שאומר אבינו. כך קל היה להם לעבור לדרך אחרת, שיש בה גם מפיתויי העולם הזה. לא-כן שכנך, אמנם איש פשוט תם וישר הוא, אך כל פגישה עם תלמיד חכם, הסבה לו עונג עצום, ובכל פעם שהיה שב לביתו אחר פגישה כזו, היה שר ורוקד: “היום זיכני השם יתברך לפגוש תלמיד חכם פלוני, איש נעלה ורם מעלה, מי יתן בני ותהיו גם אתם כמוהו”. ראו הילדים כי משוש לב אביהם הוא התלמיד חכם, ראו את המושג “תלמיד חכם” כפי שהוא באמת, מיקדו את שאיפתם לגדול בתורה, ומה הפלא כי אכן גדלו כך?! לו היית גם אתה כשכנך מייקר ומשבח בדבריך תלמידי חכמים, משרה בביתך אוירה לוהטת של אהבת תורה ולומדיה, אזי לבטח היית זוכה גם אתה!”.

אוי, כמה שהדברים הללו נכונים ותואמים את דרכו של הגאון זצ”ל!