האיש שניצח את השטן

בניסיונות רבים ניסה השטן להדיח את אברהם מלבחור בטוב, ובפרט בניסיון הקשה מכולם: עקידת בנו יחידו על מזבח ה', אך לשוא. שוב ושוב נתגלתה אמונתו התמימה של אברהם ונאמנותו המושלמת לאלוקיו, והוא שרד את הניסיונות הקשים ביותר לבן אנוש. חשבנו כי כעת אחר העקידה, יתייאש השטן ויניחנו לנפשו, אך מסתבר כי טעינו. השטן אינו שוקט על שמריו, וממשיך בנסיונות נואשים. כעת נותר לו להפעיל את 'נשק יום הדין'.

תכניתו הערמומית היתה להביא לידי כך שאברהם יחוש חרטה על העקידה, ואז יהיה בבחינת “תוהה על הראשונות”, שעליו אמרו שמפסיד את המצוה שעשה. אך כיצד יעשה זאת?

היצר שלא בחל בשום אפשרות כדי להשיג את מטרתו, ידע כי שרה נמצאת במצב של מתח וחשש לגורל בנה, ועל הרקע הזה הגיע לשרה, ובירר בתמימות: “להיכן לקח אברהם את יצחק?”, ושרה משיבה: “ללמוד תורה בישיבה”. גיחך השטן והתיז בהתגרות: “לא כך הם פני הדברים”, ואז המם אותה בדרמטיות: “אברהם הלך לשחוט את יצחק!”. וכדי לוודא הריגה, אף הראה לה כמו בסרט את בנה יצחק עקוד על גבי המזבח. הוא לא הספיק לסיים, שבסוף לא שלח אברהם את ידו אל הנער ולא עשה לו מאומה, ובאותו רגע קיבלה שרה דום לב ופרחה נשמתה הטהורה. לבה של שרה הקשישה לא עמד לה בשמעה כי בנה האהוב יצחק מובל לעקידה, והיא הלכה לעולמה כשהיא בת 127 שנה.

אברהם שב מהר המוריה, ואז הוא מתבשר בצער כי אשתו יקירתו, שותפתו המלאה במעשי החסד והקירוב, נפטרה בפתע פתאום בשומעה על העקידה. הבשורה נוחתת על אברהם כרעם ביום בהיר. כואב לו, כואב מאוד. הדמעות מאיימות להתפרץ מעיניו, אך בתעצומות נפש כבירים הוא בולם את עצמו וחונק את בכיו.

האיש שניצח את השטן בקרבות הקשים ביותר, מזהה מזווית עינו החדה מוקש מתוחכם. הלוחם הגיבור שאינו עושה צעד ושעל בחייו מבלי להתבונן ימינה ושמאלה, רואה בעיני רוחו את הברנש הנפתל והחלקלק אורב לו בפנה נסתרת ומחכך ידיו בהנאה.

לחישותיו הארסיות של היצר מגיעות לאוזניו הזקופות. “הנה כעת על ידי שקשרתי את מותה של שרה לעקידה, בודאי יתחרט אברהם ויחוש באשמה”, הוא שומע את השטן אומר לעצמו, “נקיפות מצפונו של אברהם בודאי יעוררו אותו לחשוב 'בגללך היא נהרגה!', 'אולי לא היתה העקידה כדאית אם שילמתי במיתת שרה'. בסופו של דבר הניצחון יהיה כולו שלי!” הוא שומע את היצר מבטיח לעצמו.

אברהם ניצב איפוא בפני דילמה רגשית קשה, וחש עצמו בין הפטיש לסדן. מצד אחד הוא אינו מסוגל לכלוא את רגשותיו על מות אשתו, ומאידך, אם יתאבל, ייראה הדבר כחרטה על המצווה הגדולה שעשה. עוד חשש אברהם כי אם יבכה כעת כשמתו מוטל לפניו, יגבר הרגש על השכל, והוא יסחף בהרהורי חרטה.

מה עשה?
בכוחות נפש אדירים, הוא עוצר את בכיו, ומספיד בשבח אשתו הצדקת בלי בכיה. רק אחר כך נתן פורקן לרגשותיו, ובכה רק “מעט”. הוא רצה שיהיה ברור לחלוטין כי הוא אינו מתחרט בכהוא זה על כך שהלך בעקבות הוראת ה'.

ושוב נכשל השטן, ושוב ניצח אברהם!!!

(הרעיון על פי “תפארת יחזקאל”, לרבי יחזקאל טויסיג זצ”ל).