דברי הרב או דברי התלמיד

בישיבות בארצות המזרח, וכן בישיבת “פורת יוסף”, בזמן שלימד בה הגאון הגדול רבי עזרא עטייה זצוק”ל, השיעור לא היה נשמע מפי הרב, אלא על ידי התלמיד התורן של אותו יום, כל אחד מהקבוצה בתורו, כשהרב מכוון מדריך ומנתב את השיעור בהערות והכוונות. ושמעתי שכך נהגו גם בכמה ישיבות בארצות אשכנז.

מעניין לציין כי כך מתנהל השיעור עד היום בישיבת “כסא רחמים” תכב”ץ. וזאת, בניגוד לשאר הישיבות היום, שהשיעור ניתן בצורת הרצאה מפי הרב.

תיאור מכלי ראשון של סדר השיעור בישיבת “פורת יוסף”, מצאנו בסוף ספר “פדה את אברהם” (עמ' תכ”ח) מאת הגאון רבי אברהם מונסה זצ”ל שהיה מתלמידי הישיבה באותם זמנים, וז”ל: “סדר הלמוד, המורה [כך היה הכינוי לגאון רבי עזרא עטייה זצ”ל] לא אומר את השיעור, אלא התלמידים מעיינים קודם את הסוגיא, ואחד התלמידים מפרש את הסוגיא. ואח”כ המורה מעיר. המורה שואל “עיינתם?”. אמרנו “כן”. נפל הגורל בחלקי לפרש את הסוגיא, רש”י, תוס' ומהרש”א. אחר כך העיר לי: לפי הפירוש שלך יש כמה תיבות בתוספות מיותרים, היה מספיק לכתוב כך וכך, וגם איך הבנת את המהרש”א לפי פירושם? לכן בני לא זו הדרך! והתחיל להסביר את הסוגיא, והאיר את עינינו בדרך העיון הישר (כי עד אז שמנו את הדגש על דברי המפרשים והפלפולים), שיש לשים לב, על כל אות ותיבה, בדברי הגמרא והתוספות והמהרש”א, כי דבריהם שקולים, כל תיבה וכל אות. וכן הזהיר אותנו אם רש”י או התוספות מביאים בדבריהם מסוגיא אחרת, יש לפתוח הסוגיא ההיא וללמוד בעיון, גם אם בקי בסוגיא ההיא, כי אותיות מחכימות”. עכ”ד.

בשיטה זו קיימים יתרונות רבים לתלמיד. תחילה וראש, הבחור מוסר השיעור מרגיש מחויבות להכין את השיעור כדבעי, ולהתבונן בכל פרט, כדי שלא יעמוד ככלי ריק בשיעור, וכדי בזיון וקצף. כמו כן בצורה זו מתפתח כושר הרצאתו וחשיבתו של מוסר השיעור, וגם על ידה מקבל הוא כלים להתמודד עם קושיות התלמידים ולפצחם באופן עצמאי. לא-כן בשיטה הרווחת כיום, שהלימוד כולו מוגש לפיו של התלמיד בכפית של כסף, ומלבד זכירת הדברים, כמעט ולא מוטלת עליו השקעה בחשיבה עצמית. אחר הדברים האלה, מסתבר שכדאי לשוב אל דרך אבותינו ורבותינו!