ארבע מדות בלומדי תורה

“ותלמוד תורה כנגד כולם”, אנו אומרים בכל בוקר, אך מהי ייחודיותה של מצות תלמוד תורה על פני מצוות אחרות?

המצוה האחת והיחידה אשר לא קיימים בה שום מגבלות, תנאים, גדרים וסייגים, היא מצות תלמוד תורה! מצוה זו שייכת לכל אדם באשר הוא, בכל מצב, בכל זמן ובכל מעמד. ללא שום תנאים, לא תנאי מקומי ולא תנאי זמני. היא שייכת לכל אדם, שכן אין אדם שפטור מלימוד תורה! כל יהודי מחויב ללמוד תורה, בין תלמיד חכם, בין עם הארץ.

לעתים מנסה היצר הרע להחדיר לאדם שבתורה תקף הכלל: או הכל או כלום! ואם הוא לא זכה להיות תלמיד חכם, אז חבל לו להשקיע… אך הנה האור החיים הקדוש בפרשתנו מלמדנו כי אין זה נכון כלל!

בכל משליו, התכוון בלעם לקלל את ישראל, אך הקב”ה מנע זאת ממנו. כשראה בפעם השלישית כי ה' אינו נותן לו לקלל את ישראל, נאמר: “וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹקִים. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר וגו' מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם” (במדבר כד, ב-ו).

שואל רבי חיים בן עטר זצ”ל: מדוע דימה בלעם את עם ישראל בארבע דוגמאות שונות? – “כנחלים נטיו, כגנות עלי נהר, כאהלים נטע ה', כארזים עלי מים”?

ומיישב שכנגד ארבע מדות בלומדי התורה דיבר בלעם: המדה הגבוהה ביותר, היא “כנחלים נטיו”, דהיינו תלמידי חכמים שהם כנחלהזורם ממקום למקום ומשקה לכל צמא ממימי התורה. דוגמא לכך היה שמואל הרמתי שהיה מכתת רגליו, והולך מעיר לעיר ללמד תורה לעם ישראל. הוא לא אמר “אני רב גדול, אשב בלשכתי וכולם יבואו אלי”, אלא הוא ירד אל העם.

ישנו סוג אחר של רבנים, שאמנם אינם מכתתים רגליהם להרביץ תורה, אך הם מקימים ישיבה, ומי שחפץ בא ללמוד אצלם. זו הדרגה השניה, שאותה המשיל בלעם באמרו “כגנות עלי נהר” – כאדם הנוטע גינת ורדים נאה על שפת נהר, וקורא לאנשים לבוא ולהתבשם ממנה. דרגה זו פחותה מהראשונה אבל עדיין דרגה חשובה.

לעומתם, יש יהודים שאינם מוכשרים ללמד, ובודאי לא לפתוח ישיבה, אך הם יודעים ללמוד בעצמם, והם יושבים ושוקדים באהלה של תורה. זו הדרגה השלישית, אותה רמז בלעם במלים “כאהלים נטע ה'” – כנטיעות בתוך אהלה של תורה.

וישנה דרגה רביעית, בה עומדים יהודים שאין באפשרותם ללמוד כל היום בבית המדרש, אך הם קובעים עתים לתורה ומחזיקים בממונם תלמידי חכמים. כנגדם אמר בלעם: “כארזים עלי מים” – מחזיקים בידי תלמידי חכמים כארזים המסמלים חוזק וחוסן.

כשראה בלעם ש”כנחלים נטיו”, נאמר יחד באותו פסוק עם “כארזים עלי מים”, ושכדי ללמוד תורה אין חיוב להיות במעלה הגבוהה ביותר, אלא כל אחד לפי כוחו יכול להימנות בין לומדי התורה, התעוררה קנאתו שהתפרצה במלים “מה טובו אהלך יעקב משכנותיך ישראל”.