אין מושג כזה "כסף קטן"

הלילה ירד. חשיכה סמיכה עטפה את חצי היקום. משלחת המלאכים עם המתנות לעשיו יצאה לדרכה מלווה בחששות כבדים. כעת, מחנה יעקב מתארגן לשנת לילה קצרה, בלא לדעת מה יביא אתו המחר.

ספק אם הצליחו הללו לחטוף קורטוב שינה, מחרדת המפגש עם הדוד האיום המתקרב לעברם בצעדי ענק כשעמו ארבע מאות חיילים חמושים, והם מתכוונים להרגם.

טרם עלה השחר, וכבר הם מתעוררים וממשיכים במסע. הם מגיעים לנהר יבוק, שם מעביר יעקב את כל משפחתו, מלוויו ורכושו.

לאחר שכולם צלחו את המעבר בשלום, נזכר לפתע יעקב בדבר מה, שב לבדו על עקבותיו, וללא היסוס חוצה שוב את הנחל לעברו השני. בחזרתו, שב יעקב ובידיו כמה חפצים פעוטים ששכח מעבר לנחל.

בא נחשוב, מה אנו היינו עושים, אילו קרה ושכחנו תיק בשווי עשרה שקלים בתחנה המרכזית, בודאי היינו מפטירים בייאוש “טוב, שילך כפרה” וממשיכים הלאה, לא כן?!

אך יעקב, משום מה, חוצה שוב את הנהר בשעה צוננת של לפנות בוקר, כאשר הוא בדרכו לברוח מאחיו המאיים להורגו, וכל זאת עבור מה? עבור פכים קטנים.

מוזר לכאורה, וכי יעקב אבינו תאב רכוש הוא? הוא הרי נמצא כעת בזמן גורלי לו ולמשפחתו, ואותם פכים קטנים הם בעייתו האחרונה?

בילקוט שמעוני (פרשה ל”ב סימן קל”ב) הסבירו: “מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופן, וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהם בגזל”. ובכל זאת עדיין אין זה מספק אותנו, מהי החיבה היתרה כל כך לממון כה מועט, עד שאפילו חביב הוא עליהם יותר מגופם?

ברם, אצל הצדיקים הממון אינו נאמד בכמותו, אלא בערך ובברכה שה' ישפיע בו. ואם כן מה לי פכים קטנים, מה לי כסף וזהב, הרי פכים קטנים כשמצויה בהם ברכת ה', יכולים להיות שווים הרבה יותר מאלף אלפי דינרי זהב!

הלא תראו מעשים שבכל יום, שאדם משקיע סכום קטן במפעל הפיס, ומרויח לעתים מליונים! או שרוכש מניה בסכום מועט והיא מנפיקה לו רווחים נאים…

כמו כן ישנם אנשים בעלי משכורת מצומקת, שהקב”ה משפיע ברכה בכספם, ובסוף החודש נותר להם חסכונות. ומנגד, יש עשירים כקרח בעלי משכורת מנופחת, שלמעשה, בסוף החודש לא נותר ממשכורתם מאומה, מחמת שאין להם ברכה, וכל כספם וזהבם יורד לטמיון, אצל רופאים ועורכי דין.

זו גם הסיבה שהחשיבו חז”ל כסף קטן, וקבעו “דין פרוטה כדין מאה” (סנהדרין ח' ע”א).