Menu

צריך עיון

ברחוב הרב עוזיאל בבני ברק מתנוססת לתפארה ישיבת כסא רחמים. לישיבה יצא שם כבעלת מסורת לימוד ייחודית, וראש הישיבה, הגאון רבי מאיר מאזוז שליט”א, נאות לקבלנו לשיחה בחדרו עמוס הספרים ולהשיב לשאלותינו על דרכה של הישיבה, ובמיוחד על דרך הלימוד המיוחדת לה.

רבים שמעו את שמע המושג 'העיון התוניסאי', וראש הישיבה אף הקדיש לשבחה של שיטה זו מספר מאמרים, אשר לוקטו לספר 'דרכי העיון'. מהו המייחד את העיון התוניסאי?
“ראשית יש לדעת, כי בעבר דרך העיון הזו היתה דרכם של כולם. הגר”א למד באופן זה, המהרש”א למד בעיון הזה. הראשונים והאחרונים, עד לפני מאה וחמשים או מאתים שנה, הלכו כולם בדרך זו. ומאז נשתכחה מעט. אצלנו לא היתה הפסקה כלל ותמיד המשכנו ללמוד בדרך זו, פחות או יותר באותה השיטה. במיוחד בתונס, שלמדנו בעיקר בדרך עיון זו.
“על ראשוני היהודים שהגיעו לתונס אין לנו מידע רב. אנו יודעים למשל כי החכם רבי אברהם זכות שהיה ממגורשי ספרד התיישב בתונס בשנת רס”ד, שתים עשרה שנה אחר הגירוש. חכם זה היה גדול בחכמת האסטרונומיה, ועל לוחותיו הסתמך קולומבוס במסעו לאמריקה. הוא גם חיבר את ספר יוחסין שבו כותב בבקיאות מדהימה על התנאים והאמוראים. בכמה מקומות מתברר מספרו כי גירסתו בגמרא היתה שונה משלנו, ובימינו התברר על פי כתבי יד כי דבריו תואמים לגירסאות כתבי יד ספרדיים אשר ברובן אבדו. גרסאות כאלו השתמרו גם אצל רבי יעקב בן חביב, מחבר 'עין יעקב'. מסתבר כי הוא וחכמים אחרים הם שהביאו לתונס את שיטת העיון הספרדית.

“בדורות מאוחרים יותר באו לתונס ספרי חכמי אשכנז, כמהרש”א ומהרש”ל, והיו לומדים בהם במסירות. החיד”א מספר על שני חכמים שעסקו בערב יום הכפורים בלימוד מהרש”א ומהרש”ל ובבירור מחלוקת ביניהם, ומרוב העיון היו שקועים בזה עד התקדש היום, והלכו לבית הכנסת בלא לאכול סעודה מפסקת.

“הנקודה העיקרית של העיון הוא לתור אחר כוונת המחבר המדוייקת. יכול אדם לפלפל מאה פלפולים, ועדיין הנקודה העיקרית חסרה. רבי אברהם אבן עזרא (בהקדמת פירושו לתורה) מסביר כי הבנת הפשט הנכון היא כמו נקודת המרכז המצויה בלב מעגל. כשהפירושים האחרים כמו הדרש והפלפול מסתובבים בתוך המעגל סביב אותה נקודה, אך לא מגיעים אליה. כי הדברים אולי רחבים ויפים. אך אם אינם משיגים את כוונת המחבר, לא הגיעו אל המטרה.

“הנה דוגמא פשוטה מאוד ללימוד בעיון: 'ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו' (בראשית א', כ”ז). יש בלשון הכתוב כפילות, ועלינו להבין מדוע אחר שנאמר 'בצלמו' נאמר שוב 'בצלם אלקים'? התשובה היא שאם היה נאמר 'בצלמו' ותו לא, היה מקום לפרש זאת כחוזר על האדם, והכוונה שהאדם נברא בצלמו המיועד לו. לפיכך חזר הכתוב וביאר שהכוונה היא ל'צלם אלקים'. אלא שעתה עלינו לחזור ולעיין לאידך גיסא: מדוע לא נאמר רק 'ויברא אלקים את האדם בצלם אלקים'? התשובה היא שאם היה כתוב כך היה משתמע כאילו חלילה שתי רשויות הן, וברא אלקים את האדם בצלם אלקים אחר. לכן הוצרכה התורה להיכתב באופן זה דייקא, ואין חסר ויתר.

“כעת נותר להבין מהו צלם אלקים, וכי לאלקים יש צלם? רש”י מפרש 'צלם דיוקן יוצרו'. ודאי לא סבר רש”י ליחס דמות גשמית לה', אלא כפי שפירש רבי יהודה פתיה את כוונתו, שהוא צלם שבו נראה ומתגלה לברואיו, לנביאים. כדרך שפייט רבי יהודה הלוי: 'באין תבנית, ואין תכנית/ ואין קץ לתבונתו/ רק מראיו, בעין נביאיו/ כמלך רם ומתנשא'. הרמב”ם מפרש (בתחילת מורה הנבוכים א' א') ש'הצלם' הוא השכל וכח הבחירה שיש לאדם. יש פירוש אחר, עליו כתב רש”י (אבות ג' י”ד) שהמפרשו יש בו אפיקורסות, ואבן עזרא כותב שמי שאומר כן הוא חסר לב. לפי פירוש זה יש לחלק את הפסוק ולקרוא אותו 'בצלם, אלקים בא אותו', תיבת “בצלם” חוזרת על האדם, ואין פירושה בכלל “צלם-אלקים”.

“על פי האמור נבין מנין ידעו רבותינו שפירוש זה טעות הוא, כי אם היה אמת, לא היה צריך לכתוב את הכפילות של בצלמו – בצלם. העיון מלמדנו כי לאור הכפילות, מתפרש הכתוב בהכרח רק כמדבר על בריאת האדם בצלם אלקים.

“יסודו של עיון זו היא הידיעה שאין מלה יתירה בפסוק. אין מלה יתירה בגמרא. ואין מלה יתירה ברש”י או בתוספות. זה כל העיון”.

מהו גבולו של כלל זה? האם הוא חל רק הראשונים, או שגם באחרונים יש לדקדק במלים ולהניח שאין בהן מיותרות?
“יש אחרונים ויש אחרונים, וכל מחבר לגופו. יש מחברים שמסבירים כל מלה בכמה מלים, וחוזרים על אותו רעיון כמה פעמים. קח לדוגמא את החוברות היפות של מהרא”ש (= הרב אליעזר שלמה שיק מברסלב), הוא מסביר כל ענין במלים רבות שמשמעותן אחת, כדי שיכנסו הדברים אל הלבבות. אבל אצל פוסקים רציניים – אין מלה מיותרת.

“הכלל הוא שהמלים צריכות להביע את כוונת המחבר באופן הקרוב ביותר למשמעותן. אין לנו להוציא דברי מחבר מפשוטם ולפרשו באופן אחר. כי אם רצה לומר דבר אחר, למה לא אמרו בצורה פשוטה? אם הרמב”ם כותב על ענין מסוים שמותר, הכוונה היא שמותר. ואין אנו אומרים שכוונתו שמותר מצד החפצא, אבל מצד הגברא באמת אסור. יש דרך כזו, אבל בדרך כלל זה לא נכון. וההולך בדרך הפשט ניצול מטעויות. 'פשט' ראשי תיבות פך שמן טהור”.

האם ישנם כללים נוספים בעזרתם ניתן להנחיל לתלמידים, בתחילת דרכם בעולמה של תורה, את דרך העיון?
“הדרך הטובה ביותר היא פשוט ללמוד את פירוש רש”י, במתינות ובעיון. בישיבות מדלגים על רש”י, וכשלומדים אותו עושים זאת במרוצה וחיפזון, וממהרים לפירושי שאר הראשונים כהרשב”א והריטב”א. אבל אותם הראשונים עצמם הרי למדו את רש”י בעיון ובדקדוק. יש תשובה של הרשב”א (בח”ד סי' צ”ד) שבה נשאל קושיא חזקה על דברי רש”י, והוא משיב על כך, שהשאלה נובעת מטעות נוסח: “אפילו כתוב בספריכם – שקר ענה בו הסופר באיש האלקים. ולא כתוב בספרינו”. וכך אנו מוצאים תדיר כמה יגעו בעלי התוספות ליישב כל מלה ברש”י והעמיקו בו. סוגיית תגרי לוד במסכת בבא מציעא (דף נ' ע”א), רש”י כותב שם מלים ספורות, והתוספות מאריכים אריכות עצומה לעיין בדבריו, ים שלם (דף נ' בגימטריא  'ים'). כך היא הדרך מעולם.

“ה'פרי מגדים' מספר בהקדמת חיבורו על אורח-חיים, כיצד הגיע לידיו חיבורו של רבי אליהו מזרחי, הרא”ם, על פירוש רש”י לתורה. הוא כותב עליו בהתפעלות: “ראה נא הר”א מזרחי ז”ל אשר האיר עיני כל ישראל בחיבורו על רש”י על התורה. ואני משבח הספרדיים בזה אשר לימודם עולה יפה”, ובהמשך מעיד על עצמו “כי מיום שראיתי בר”א מזרחי על התורה – נתחדשו לי בפירושי רש”י על הגמרא כמה ענינים, ומה מאוד עמקו מחשבותיו ז”ל”. וזאת בשל דיוק המלים ברש”י, שכל מלותיו ספורות ומנויות. זכורני כשהיינו ילדים בני שמונה, לימד אותנו הרב כי כל מלה ברש”י כמוה כפנינים ומרגליות. כעבור שנים שמעתי ביטוי דומה אצל האשכנזים, שרש”י כתב את פירושיו בזהב. וכוונת הדברים אחת, שכל מלה ברש”י מדויקת.

“דוגמא קטנה. בתחילת מסכת קידושין אומרת המשנה: “האשה נקנית בשלש דרכים”, והגמרא דנה מדוע נאמר שלש, בלשון נקבה. והנה רש”י על המשנה כותב כך: 'בשלש דרכים – והאי שלש לשון נקבה הוא. ובגמרא בעי אמאי תנא לשון נקבה'. לכאורה אריכות דבריו מיותרת, והיה יכול לומר רק את המחצית השניה. אך רש”י ביקש ללמד כאן ראשית כל, את החילוק בין זכר ונקבה במספרים, שהוא חריג משאר המלים. בדרך כלל מלה שמסתיימת בקמץ וה”א, היא נקבה, ומלה שלא כך, היא לשון זכר. לכן ספר, ילד וכו' – זכר; עבודָה, מנורָה, ילדָה וכדומה – נקבה. במספרים הדבר להיפך – שלשָה ארבעָה וכו' – זכר, שלש ארבע ואילך – נקבה. וכך גם בארמית וערבית, הקרובות ללשון הקודש ואחיות לה. כפי שאנו אומרים בפיטום הקטורת: 'יין קפריסין סאין תלת וקבין תלתא'. סאה נקבה וקב זכר. ואת זה בא רש”י ללמדנו בכותבו 'האי שלש לשון נקבה', ואין בדבריו דבר מיותר.

“אמרתי פעם בדרך צחות על האמור במשלי (י”א כ”ד) 'יש מפזר ונוסף עוד, וחושך מִיֹּשֶׁר אך למחסור', כי מִיֹּשֶׁר אותיות מרש”י, שהחוסך מלעיין ברש”י ומדלג בו אפילו מלה אחת, הדבר אך למחסור והפסד. הרב שמואל דוד הכהן מונק מחיפה, מחבר 'פאת שדך', כתב לי כי אני מגזים יותר מדי, ושבא אליו תלמיד ושאל: מדוע במקום אחד כתב רש”י מלה פלונית בכתיב מלא, ובמקום אחר בכתיב חסר. אמרתי לו שודאי הוא צודק שכולי האי לא מקשינן. וי”ו יתירה או חסירה אינה ענין לדייק בו. כך מצאנו בתורה שבמקום אחד נאמר 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה' (שמות כ' ד') ובמשנהו בלא וי”ו, 'לא תעשה לך פסל כל תמונה' וכתב על כך הרמב”ן (שמות שם, ח') ש'אין בכך כלום, כי הכל אחד'. אבל כשיש מלה מיותרת, כל שכן משפט הנראה מיותר, או סגנון שנראה כי ניתן היה לכותבו בצורה הפשוטה וברורה יותר – חייבים לעיין ולהעמיק בכוונתו.

רש”י מלמד דרך בהבנה, דרך בישרות. וכל מלה ואריכות בו טומנת בחובה עומק רב”.

האם בדרך הלימוד הנלמדת בישיבה, לומדים תחילה לעיין בדברי הגמרא עצמם, ללא פירושים?
“לא, אצלנו מתחילת הלימוד לומדים גמרא עם רש”י יחד. ישנה שיטה כזו, המקדימה את העיון בגמרא ללימוד רש”י. הבבא סאלי היה אומר 'קודם רַאסי (- ראשי, בערבית), ואחר כך רש”י'. אבל אנחנו דרכנו להתחיל את הלימוד עם רש”י. ובכל דבר מעיינים מה בא רש”י לחדש. ואם נראים דבריו כפשוטים, מחפשים מה בא רש”י לשלול, איזה פירוש היינו טועים לפרש לולי דבריו. זוהי שיטה הכתובה בספר “כללי הגמרא” של מרן השלחן ערוך.

“במקרים רבים אנו רואים כיצד התלמידים המסגלים לעצמם את דרך העיון, מקשים קושיות שהקשו המפרשים, כמהרש”א והרש”ש. אלו מפרשים המועילים במיוחד ללימוד הפשט. מהרש”א, מהר”ם שיף, מהר”ם מלובלין שכמוהו כרש”י על התוספות, והרש”ש שכל מלה שלו זהב, משמרות כהונה, שער המלך, ואחרים.

“בדבר נוסף שונה שיטתנו מישיבות אחרות. ברוב הישיבות מקובל כי הרב, מגיד השיעור מדבר, והתלמידים מקשיבים. בשיטה זו קשה יותר לתלמיד לסגל לעצמו את יכולת ההבנה. אצלנו התלמידים הם שאומרים את השיעור. מסבירים את פירוש המלים. בחוץ לארץ היינו מפרשים בערבית שהיא השפה המדוברת שם, ומנסים להסביר את מהלך הסוגיא, כשהרב עומד על גביהם ומדריכם באופן ההבנה הנכון, ודרך העיון ברש”י[1]. עם הזמן לומד התלמיד את אופן הלימוד בעצמו, ומסוגל ללמוד סוגיא כצורתה ללא עזרה. ובהמשך לומד כיצד ללמוד תוספות, ואחר כך מהרש”א, וכן הלאה.

“יש שיטה של הרב סבתו, ואולי גם הרב זילברמן, שלומדים קודם את כל התלמוד, בלי תוספות, עד גיל תשע עשרה, ורק אחר כך מתחילים ללמוד תוספות. החסרון בשיטה זו, שאם רק בגיל זה יתחיל ללמוד עם תוספות, מתי יגמור? בגיל ארבעים? ורק אז יתחיל ללמוד שאר מפרשים? כבר יגמרו החיים! לכן צריך לשלב מתחילה את לימוד התוספות והמפרשים, בהדרגה. גמרא ורש”י, אחרי שנתיים גם תוספות, וכן הלאה”.

ענין אחר שלו מייחסים חשיבות רבה בישיבת כסא רחמים הוא לימוד הכתיבה. התלמידים מקדישים זמן לכתיבת חידושי תורה ותשובות בהלכה, כשרבני הישיבה עוברים עליהם ומבקרים אותם. ראש הישיבה עובר לדבר על ענין זה:
“יש חשיבות רבה להתלמד בכתיבה מגיל צעיר. אם יחכה אדם עד שיתמלא תורה ורק אז יתחיל לכתוב, תחסר לו היכולת לכתוב בצורה פשוטה ובהירה. כתיבה בהירה אינה סותרת לתוכן עמוק, מי לנו עמוק יותר מספר משנה תורה של הרמב”ם, אשר לנו לשונו בהירה ומובנת. אומרים כי לפיכך חתם הרמב”ם את ספרו (פרק י”ב מהלכות מלכים ה”ה) בפסוק 'כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים' (ישעיהו י”א ט'). כי חיבורו דומה לים שנראה במבט ראשון חלק, ללא גובה ועומק. אבל תחת פני המים מסתתר עומק רב.

“הגאון רבי יוסף שלום אלישיב, היה מקבל בקביעות את גליונות 'אור תורה' היוצאים על ידי ישיבתנו, והתבטא בשבחם שהם כתובים בצורה ברורה ופשוטה.

“תחילת הלימוד הוא בכתיבת חידושים על הגמרא, ואפילו על המקרא. כל חידוש, אפילו קטן, שהתחדש לתלמיד – הוא כותבו. הרב החיד”א המשיל את הדבר לאדם השואף לבנות בית, שאל לו לָבוּז לאבנים קטנות ולהשליכן. כך אפילו חידושים קטנים מצטרפים הם לבנין תורתו של האדם. וכך נהג גם הוא עצמו, יש לו ספרים שבהם אסף חידושים קטנים, רמזים שונים, דברים מתוקים מאוד. אבל מי שיתחיל לזלזל בחידושיו ולהגיד 'זה קטן מדי', 'זה לא שווה' וישאף רק לכתיבת תשובות גדולות – לא ישאר בידו מאומה. בג'רבא היה נהוג שבכל יום שישי מביאים כל התלמידים, אפילו הילדים הקטנים, חידושי תורה שכתבו, ובליל שבת בבית כל אחד אומר חידוש שחידש, ואם לא חידש –  אומר מה שמצא בספרים.

“היום מקובל שבחורים כותבים סיכומים. אבל הבעיה היא שהרבנים אינם בודקים את סיכומי התלמידים. יכול בחור לכתוב סיכום מה שהוא מבין מדברי מגיד השיעור, בשעה שבאמת לא הבין כלום. וכשיתאספו הסיכומים הוא מוציא 'ספר הסיכומים', ואולי הוא 'ספר השיבושים'. אבל כשתלמיד כותב חידוש שהתחדש לו, והוא מראה אותו לרב, יכול הרב לבקרו וללמדו. אם הדברים נכונים, ואם צורת כתיבתם ראויה. ללמדו את אופן הכתיבה הראוי כלפי הקדמונים, בדרך ארץ וכבוד, וכיוצא בזה. ובהמשך מגיע לכתיבת שאלות ותשובות.

“כתיבת התשובות מתחילה בישיבה גדולה. הרב מציג בפני התלמידים שאלה, היא יכולה להיות שאלה פשוטה שכבר דנו בה הפוסקים, ועימה הוא מציין להם לספרי שו”ת שבהם נידונה השאלה. למשל שו”ת זרע אמת, שו”ת פני יהושע, שו”ת חתם סופר, וכיוצא בהם. התלמיד מעיין בהם, מסכם אותם, אם יש לו הערות על דבריהם הוא כותב אותן, והחלק החשוב מכל: עליו להגיע להכרעה. אם הכרעתו שגויה, הרב מדריך אותו ומראה לו היכן טעה, וכך לומד התלמיד לפסוק כהלכה”.

מה בדבר לימוד ההלכה בישיבה, האם הוא נַעֲשָׂה בהמשך ובצמוד ללימוד הגמרא, או שזהו לימוד נפרד?
“לימוד ההלכה נעשה בנפרד מלימוד הסוגיות, וסדר הלימוד הוא בטור ובית יוסף, שלחן ערוך ומשנה ברורה. לימוד הבית יוסף הוא חשוב במיוחד, כי בו לומדים את מקור הדין בגמרא ובראשונים, שהם הבסיס עליו מושתתת פסיקת ההלכה. כפי שהיתה דרכו של הגאון רבי עובדיה יוסף בתשובותיו, להתחיל תמיד עם מקורות הדינים בתלמוד ובראשונים, ולא לפתוח תשובה בדברי פוסקים אחרונים.

“מדוע אנו מפרידים את לימוד ההלכה מלימוד העיון? מהר”ל מפראג אמר כי לדעתו היה ראוי להדפיס עם הגמרא את הרא”ש בלבד, ללא התוספות. מפני שהרא”ש מביא את סיכום השיטות להלכה בקיצור, והתוספות מאריכים. בדומה כתב הרמח”ל בספרו 'דרך תבונות', כי סדר הלימוד צריך להיות גמרא, רש”י ורמב”ם. בלא שום מפרש נוסף.

“אבל איך אנחנו יכולים לוותר על התוספות?! הרי לימוד דבריהם מחדד את האדם ומיישר את שכלו. לכן אנחנו צריכים ללמוד את הסוגיות בעיון כפי יכולתנו, ואת לימוד ההלכה עושים בספרי הפוסקים. כמובן שעם הזמן ילמד האדם לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, וכדרך תשובותיו של הגר”ע יוסף שהזכרנו. אבל לא כל אחד הוא הרב עובדיה, וצריך להתלמד הרבה עד שיוכל האדם לכתוב כמותו”.

האם ניתן לומר כי מטרתה של ישיבת כסא רחמים היא העמדת רבנים, פוסקי הלכה, ולא כבישיבות אחרות שהדגש הוא על גידול ראשי ישיבות ומגידי שיעורים?
“נכון. אצלנו מלמדים לפסוק. ויש גם לימודים אחרים הנחוצים לרבנים, כמו לימוד דרשנות, כשהתלמידים לומדים ספרי דרוש על הפרשה בליל שבת, וכל שבוע אחד דורש בפני חבריו. לומדים גם את דרכי הנהגת הציבור, ויש מן התלמידים שנבחנים לרבנות.

“היה לנו תלמיד אחד מיוחד פה בישיבה, שלא זכה להאריך ימים. רבי משה לוי זצ”ל. הוא למד בישיבת הישוב החדש, אצל הרב קולדצקי, והיה הטוב בתלמידיו. אחרי שקרא את המאמר הראשון על דרכי העיון, החליט שכאן מקומו, אף על פי שכל ישיבה היתה שמחה בו ונושאת אותו על כפים. אחרי שבא לישיבה, למשכנה אז, בבנין רעוע בגבעת רוקח, בא הרב קולדצקי לבקרו. שאל אותו: מכל הישיבות, מה מצאת דוקא כאן? ענה לו בשאלה, יענה לי הרב מה הדין בדבר פלוני? אמר יש דעות בזה, יש אומרים כך ויש אומרים כך. שאל אותו שאלה נוספות ושוב השיבו שהדבר במחלוקת. אמר לו רבי משה: כאן – אני לומד לפסוק!

“בשנותיו הקצרות הספיק הספק נפלא ארבעה עשר ספרים בהלכה שנדפסו, ועוד ארבעה עשר שעודם בכתב יד. כשספרו הראשון אותו כתב בגיל עשרים וחמש, שו”ת תפלה למשה ח”א, הגיע לגר”ע יוסף, התפעל ממנו מאוד. כתב גם ספר מנוחת אהבה על הלכות שבת, שלשה חלקים. ספר נפלא.

“זכינו ויש בישיבתנו הרבה בחורים ואברכים, תלמידי חכמים, יושבים ולומדים בצניעות, כותבים ספרים, והכל לשם שמים. לא ברעש ה'”.

תמה שעת הכושר שמצאנו בתוך סדר יומו העמוס של ראש הישיבה, והוא ממהר לאמירת שיחה בפני תלמידי הישיבה. בבית המדרש אנו מעיינים בספרו 'דרכו העיון', ושם אנו לומדים על חמשה כללי יסוד בדרך הלימוד: הראשון – הוא ההכרה בכך שאין חסר ויתר בלשון הגמרא והראשונים, והמאמץ לבאר כל מלה בהם לשם מה נכתבה, ומדוע באופן זה דוקא. השני – הבנת פירוש המלים על בוריין, ואחריו הבנת המשפטים וסידורם, תוך עיון מעמיק בכתוב. השלישי – הוא להבין מה שלא נכתב מפורש ברש”י ובתוספות, מה היה קשה להם ומאיזה פירוש באו להוציא במה שכתבו. הרביעי – לבדוק אחר תירוץ התוספות מה נשתנה בין קושייתם לתירוצם, וכיצד התירוץ מיישב את הקושי. אחרון חביב הוא ענין הכתיבה – להתרגל בכתיבת חידושים, ולאחר סיום סוגיא להעלות על הכתב ולבדוק את הכתוב היטב אם הוא מתאים ללשון המפרשים.

ניכרת בהם, בתלמידי ישיבת כסא רחמים, הליכתם בנתיב זה שהתווהו גדולי עולם. משך עשרות שנות קיומה הצמיחה הישיבה תלמידי חכמים רבים שעיונם אמנותם, מורי הוראה ומרביצי תורה. פירותיה הנאים מעטרים את עולם התורה ומפארים את בתי המדרשות. כה יתן ה' וכה יוסיף!

 


[1]. מקור קדום לאופן לימוד זה ניתן למצוא בפתיחת הרמב”ם למורה נבוכים, שם הוא מזכיר לתלמידו את זמן לימודו אצלו: “וכאשר קראת עמי מה שקראת… הוספתי בך שמחה לטוב שכלך”, ועמד על כך במהדורת שוורץ בהערותיו. מ.ט.
לעוד מאמרים של מרן ראש הישיבה
למאמר הבא
למאמר הקודם

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מרן ראש הישיבה

3601
3019
53

מאמרים חדשים

שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0
×
ArabicEnglishFrenchHebrew
דילוג לתוכן