Menu

פרשת ויקרא -ענוה – תנאי לחכמת התורה

ויקרא אל משה וידבר אליו ה’ מאהל מועד לאמר (א. א)

סוף סוף הגיע הרגע הנשגב. בשעה טובה, הושלמה מלאכת המשכן. הוא עמד על תילו בדיוק מושלם כפי שציוה ה’ את משה, וזכה להשראת שכינה: “וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן” (שמות מ, לד).

 

למרות שנאמר למשה מפי הקב”ה: “ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים” (שמות כה, כב), בכל זאת, כותב רבנו בחיי, מחמת ענוותנותו, נמנע משה לבוא אל אוהל מועד כשהיה האוהל מכוסה בענן הכבוד, עד ש””ויקרא אל משה” – נתן לו הקב”ה רשות וקרא לו לבוא. ובילקוט שמעוני (סימן תכ”ט) למדו מפסוק זה ש”כל תלמיד חכם שאין בו דעה, נבלה טובה ממנו. תדע לך שכן הוא, צא ולמד ממשה אבי החכמה אבי הנביאים שהוציא את ישראל ממצרים ונעשו נסים על ידו נפלאות בארץ חם ונוראות על ים סוף ועלה לשמי מרום והוריד התורה ונתעסק במלאכת המשכן, אף על פי כן לא נכנס לפנים עד שקרא לו, שנאמר ויקרא אל משה”.

 

ענוותנותו זו של משה, נרמזה במלה הראשונה “ויקרא”. כשמעיינים בספר תורה בפסוק הראשון של הפרשה, מבחינים מיד כי האות א’ של המלה “ויקרא” קטנה משאר האותיות. וכבר כתב הבעל הטורים שבא הדבר לרמוז על ענוותנותו של משה רבנו, “שלא רצה לכתוב אלא ויקר כדרך שנאמר בבלעם, כאילו לא נראה לו ה’ אלא במקרה, ואמר לו הקב”ה לכתוב גם באל”ף, וכתבה קטנה”.

 

והגאון רבי יוסף בריבי זצ”ל (מגדולי חכמי ג’רבא) בספרו “בן פורת יוסף” כתב, שבא רמז זה של אל”ף זעירא בתחילת ספר ויקרא, שכן ספר זה עוסק בקרבנות שהעיקר הוא להביאם בענוה ובשפלות, וכמו שאמרו חז”ל: “מי שדעתו שפלה עליו, כאילו הקריב כל הקרבנות” (סנהדרין מ”ג ע”ב).

*

ב’אלף זעירא’, מצא הגאון רבי יעקב חיים סופר זצ”ל בספרו “ישמח ישראל” רמז נאה לענוה: אל”ף הוא מלשון לימוד (כמו “ואאלפך חכמה”, איוב לג, לג), ובא לרמוז באל”ף זעירא, כי כדי ללמוד – דרושה ענוה (זעירא). בלי ענוה, יתקשה הלומד ללמוד מכל אדם, שזהו תנאי הכרחי ללימוד. כמו שאמרו חז”ל במשנה באבות (פרק ד’ משנה א’): “בן זומא אומר, איזהו חכם? הלומד מכל אדם, שנאמר ‘מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי’ (תהלים קיט, צט)”. ועוד אמרו במסכת תענית (ז’ ע”א): “אמר רבי חנינא בר אידי למה נמשלו דברי תורה? למים, דכתיב ‘כל צמא לכו למים’, לומר לך מה מים מניחים במקום גבוה והולכים למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה עליו[1].

 

והגאון רבי משה עטיה זצ”ל (מחכמי פאס שבמרוקו) בספרו “דרש משה”, כתב שזו הסיבה שמתחילים ללמד הקטנים בספר ויקרא (ובא הרמז “אלּף זעירא” – לַמֵּד קטנים), כי תחילתו מלמד ענוה, וכך יהיו הילדים מורגלים במדת הענוה מקטנותם ועל ידי כן יזכו לתורה.

 

והגאון רבי ישראל מחפוץ שליט”א בספרו “אלפי ישראל” (הצומח, עמ’ נ”ג) דימה זאת לאילן מאכל, שכשנושבת עליו הרוח, אין קולו נשמע, מאחר שפירותיו מכבידים עליו, בנגוד לאילן סרק שקולם נשמע ברוח (כמבואר בבראשית רבה טז, ו). כך תלמיד חכם שמתנהג בענוה ואין קולו נשמע, סימן הוא שהוא מלא בחכמת התורה, כמו שנאמר “ואת צנועים חכמה” (משלי יא, ב). לא-כן מי שמפרסם מעשיו, הרי הוא כסיל, שעליו נאמר “כל רוחו יוציא כסיל” (משלי כט, יא).

*

בהקשר לכך, מספר רבנו יוסף חיים זצ”ל בספרו “עוד יוסף חי” (פרשת תרומה) את הסיפור הבא:

 

מעשה ביהודי עשיר מבגדד, שזכה לתורה וגדולה במקום אחד. בת חכמה היתה לו, כבת ארבע עשרה שנה, וחפץ היה שתהיה משכלת בחכמה. שכר לה תלמיד חכם הבקי בתנ”ך, שיבוא לביתו בכל יום, וילמד אותה זמן מסוים, עד שתדע את כל התנ”ך עם מפרשיו. העריך הגביר כי הלימוד יארך שנתיים ימים, ושילם לו מראש מאה זהובים. שקדה הבת על לימודה, אולם מאחר שהיתה מהירת הבנה, גמעה את התנ”ך כולו בשבעה חודשים בלבד. לפי בקשתה, החל ללמדה גמרא ומפרשים, והיא לרוב חשקה וחריפות שכלה, היתה קולטת יפה כל מה שלמדה, עד שהיתה נושאת ונותנת בפלפול ובסברא.

 

כך נמשך לימוד זה יותר משנה, כשאביה אינו יודע מזה כלל. לאחר שעברו קרוב לשנתיים ימים, ביקש הגביר לדעת מה נעשה עם הלימוד של בתו, ולהפתעתו מצא אותה צוללת בים התלמוד כבקיאה ורגילה. לתמיהתו, ענה המלמד: “נשכרתי לשנתיים ימים, וקיבלתי שכרי מראש. והנה, לרוב כשרונה, סיימה בתך ללמוד את כל התנ”ך בזמן קצר. נעתרתי איפוא לבקשתה ללמוד עמה תלמוד ביתר הזמן, וכבר סיימנו עד עתה כמה מסכתות”.

 

השתומם האב ואמר למלמד: “תודה לך, אך עד כאן תחום שבת. כעת, אני מוותר לך על הזמן שנותר עד לסיום השנתיים…”.

 

אחר שפטרו לשלום, אמרה הבת לאביה בכאב: “מה זאת עשית לי! חשבתי שאדרבא תתן למלמד שכר לעוד שנתיים שימשיך ללמוד עמי תלמוד, ואתה שילחתו…”. ניסה האב לרצותה בדברים רכים: “לשם מה תרצי ללמוד תורה שבעל פה, הבן לומד תורה עד שנעשה מורה הוראות בישראל, אך את בעוד כמה שנים תינשאי, יהיה עליך לטפל בכל צרכי הבית ובילדים, ומה תזכרי מכל הלימוד… הלואי שתזכרי את לימוד המקרא, ותעסקי בו לכל הפחות בשבת”.

 

הבת המלומדת לא התרצתה, אך מפני כבוד אביה שתקה. חככה בדעתה מה לעשות, עד שגמרה אומר בלבה: “אלמד מתוך שמיעה, ואהיה חכמה כברוריה”. מה עשתה? בכל יום, ישבה בחדר הסמוך לחדר שלומד אביה עם החברותא שלו, והיתה מקשיבה ללימודו דרך החלון הפתוח לחדרה. ברוב קשב, היתה מאזינה לקושיות ולתירוצים שמפלפלים ביניהם, והיתה מבינה כל דבריהם, ורושמת בפנקסה הערות על דבריהם. אביה ואמה היו בטוחים שהיא עוסקת בענייניה, ולא העלו בדעתם מהו עיסוקה האמיתי.

 

אחר שנים רבות שהתרגלה בלימוד זה, יום אחד, בהיות האב ובתו מסובים על השולחן לארוחה, התדפק על דלת הבית הלך אחד. קידמו העשיר בברכת שלום ושאלו לשמו. ענהו האיש “שמי חיים חיים בן שלום”. התפלא העשיר על השם הכפול, והמשיך להתעניין: “מאיזו עיר אתה?”. “מעיר מולדתך” באה התשובה. “יודע אתה מה שלום ידידי פלוני הדר בעיר ההיא?” שאל העשיר. “ראה אחר הרימונים” ענהו האורח תשובה תמוהה. הביט העשיר אל השולחן. אחרי צלחת הרימונים עמדה צלחת תפוחים, והוא הבין כי כנראה רצונו של ההלך לומר כי תפחה רוחו של אותו אדם, והוא נפטר.

 

הצטער העשיר לשמע הבשורה המרה, ופנה אל האורח “ובכן, במה אוכל לעזור לך?”. ענה ההלך: “גר אנכי בארץ ואין בידי פרוטה לפורטה, אם מצאתי חן בעיני כבודו, יתן לי כמה פרוטות ותחי נפשי”.

 

קרא הגביר אל בתו והורה לה “לכי לחדר השני, הביאי מכיס מעילי דינר ותני לאורח. פנתה הבת לחדר השני, ומצאה בכיס המעיל דינר כסף ודינר זהב. נטלה את דינר הזהב, הביאה אותו לאורח ושבה אל השולחן. הודה האיש ונפרד מהם לשלום.

 

אחר שעה קלה, פנה הגביר ליטול את דינר הזהב לצורך כלשהו, ולחרדתו מצא בכיס המעיל רק דינר כסף. כעס העשיר על בתו שנתנה לעני את דינר הזהב היקר, ולא הבינה שכוונתו לדינר הכסף. אך הבת השיבה: “בכוונה עשיתי זאת, וטעמי ונימוקי עמי. כנראה חשבת שהאורח סתם הלך עני, אבל אני הכרתי בו שהינו תלמיד חכם משכיל ונבון, וראוי הוא לדינר זהב ויותר מכך!”.

 

תמה הגביר למשמע דברי בתו ושאל אותה: “מנין לך שהוא תלמיד חכם?”. ענתה לו: “כשהאורח נשאל לשמו, הוא ענה ‘חיים חיים בן שלום’. בודאי התפלאת ממתי אדם נקרא בשם כפול, אך אני הבנתי שכוונתו לרמוז ש”חיים” בגימטריא “חכם”, וענה כך ברמז מרוב ענוותנותו. בבחינת “יהללך זר, ולא – פיך” (משלי כז, ב). כלומר יהללך זר, ולא, אם לא נמצא זר שיהללך – אז פיך יהללך. עוד שאלת אותו ‘מאיזו עיר אתה?’, וענה ‘מעיר מולדתך’. אתה חשבת שהוא מעיר הולדתך בצרה (בבבל), ולכן שאלת אותו אחר כך מה שלום פלוני. ובאמת כוונתו היא, שהוא מעיר של חכמים ושל סופרים, שהתורה נקראת “מולדתך”. ועל שאלתך לשלום פלוני, ענה לך “ראה אחר הרמונים”. אתה הסתכלת על השלחן אחר הצלחת של הרמונים, אולם כוונתו היתה שבספר שיר השירים כתוב אחר המלים “הנצו הרמונים” – “לא ידעתי”, דהיינו שלא ידוע לו דבר על פלוני”.

 

התפלא הגביר מאד על הדברים האלה, ושלח את משרתו לתור אחר האורח ולקוראו אליו. משהגיע, שאל אותו אחת לאחת על הדברים, ואישר הכל כפי שכיוונה בתו. שש ושמח העשיר על חכמת בתו, והעניק לאורח כמה זהובים במתנה ופטרו לשלום.

 

משפנה האורח לדרכו, שאל הגביר את בתו “מאין לך כל החכמה הזאת?”, השיבה בקצרה “מן החלון”. תמה הגביר על התשובה, והבת חשפה את סודה: “מאז שפיטרת את המלמד, הייתי מקשיבה באוזן קשבת דרך החלון ללימוד שלך עם החברותא”.

 

הופתע האב לשמע הדבר, אך מיד צפה שאלה נוספת מפליאה, והוא תמה בקול: “והלא מה שלמדת, למדתי גם אני, ואיך לא השכלתי לרדת לסוף דעתו של האורח, כפי שאת הבנת מדבריו?”.

 

גם על זאת היתה התשובה מוכנה בפי הבת, וכה אמרה “שונה הוא לימודי מלימודכם, שאתם למדתם בפרהסיא, כשהכל יודעים מהקביעות שלכם, ואילו אני למדתי בצינעא, ואף אחד בעולם לא ידע ממני. וכבר אמרו רבותינו: “כל היגע בתלמודו בצנעה – מחכים, שנאמר ‘ואת צנועים חכמה'” (רמב”ם הלכות ת”ת פרק ג’ הלכה י”ב). ולכן זכיתי לחכמה זו, כי “ה’ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה” (משלי ו, ב)”.

[1] ובספרו “חיים עד העולם” (על מסכת ערכין ל”ד ע”א), ביאר הגרי”ח סופר את מאמר חז”ל (שם): “הרי זה בא ללמד ונמצא למד”, שבא לרמוז שלא יתבייש האדם מללמוד מחברו הקטן ממנו, שהרי אפילו הפסוק שדרכו ללמד, פעמים הוא עצמו לומד, וכל שכן בן אדם. והטעם, לפי שמבואר במדרש רבה (פרשת יתרו) שבמעמד הר סיני כל אחד מהחכמים קיבל את חלקו בתורה, ואפשר שמה שקיבל זה לא קיבל זה, ועל כן לפעמים הגדול לומד דוקא מן הקטן ממנו.

 


 

לעוד מאמרים של הרב עובדיה חן
למאמר הבא
למאמר הקודם

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרב עובדיה חן

4
10
297

מאמרים חדשים

שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0
×
ArabicEnglishFrenchHebrew


 

דילוג לתוכן