Menu

פרשת ויקרא – בריחה מהרדיפה

ויקרא אל משה וידבר אליו ה' מאהל מועד לאמר (א. א)

אדם ניגש לרבו וטענה בפיו: הלא אמרו חז”ל: “כל הבורח מן הכבוד – הכבוד רודף אחריו” (ראה עירובין י”ג ע”ב), ואילו אני, תמיד בורח מן הכבוד, ומעולם לא רדף הכבוד אחרי?

השיבו הרב: “מתוך שאלתך ניכר שבשעה שאתה בורח מהכבוד, מפעם לפעם אתה מפנה את ראשך לאחור, לבדוק אם אכן הכבוד רודף אחריך. הכבוד סבור שמבקש אתה לתופסו, והוא ממהר לברוח”…

היצר הרע רגיל להשפיע על האדם בהסברים ובתרוצים שונים, שבכל זאת עליו לעשות מעט השתדלות בענין כבודו ופרסומו. אך למעשה, הרדיפה אחר הכבוד לא רק שאינה מועילה, אלא משיגה את המטרה ההפוכה.

לשוא רודפים המוני בני אדם אחר הכבוד שיעטרם. מחפשים הם בכל דרך לעשות להם שם, ואינם יודעים כי לשוא צרף צורף, והדבר כלל אינו מסור בידם. כבוד מגיע רק מה' צבאות מלך הכבוד, והוא ורק הוא מחליט כמה כבוד יקבל כל אחד. אם מגיע לאדם כבוד, אף שלא יעשה שום פעולה מצדו, ואפילו יברח מן הכבוד, הכבוד ידלוק אחריו. ואם לא מגיע לו כבוד, ככל שינסה לחפש את קרבתו – הכבוד יתפוס ממנו מרחק. וכפי שקבעו חז”ל: “כל הרודף אחר הכבוד – הכבוד בורח ממנו, וכל הבורח מן הכבוד – הכבוד רודף אחריו”. וכן אמרו במסכת ברכות (נ”ח ע”א): “אפילו ריש גרגותא – משמיא קממנו ליה” [אפילו הממונה על חופרי בורות, מינויו מן השמים].

דוגמא בולטת לכלל זה, מצינו אצל משה רבנו, אצלו רואים שדוקא הבריחה מהכבוד, היא היא שהובילה אותו, בלי להרגיש, לזרועותיו של הכבוד האמיתי.

משה רבנו, הוא האיש שלכאורה מגיע לו את כל הכבוד והתהילה, ובצדק! הוא מנהיגם של עם ישראל, שמסר נפשו עליהם, הוציאם ממצרים, והובילם ארבעים שנה במדבר.

ובכל זאת, משה בורח מהכבוד כמטחוי קשת, עד שמעידה עליו התורה: “וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה” (במדבר יב, ג).

אולם, מי שחשב שהכבוד יַפְנֶה למשה עורף – טועה! הוא רדף אחריו להיכן שהלך, עד שהאיר באור יקרות מפניו.

במדרש (שמות רבה מ”ז ו') אמרו: “ר' יהודה בר נחמן אמר כשכתב משה התורה, נשתייר בקולמוס קמעא [דיו], והעבירו על ראשו, וממנו נעשו לו קרני ההוד”.

אדם בשר ודם ששם דיו בקסת על מנת לכתוב ספר, אינו יכול למלא בקסת כמות דיו מדויקת שתספיק לכתיבת הספר, ולכן הוא לוקח תוספת רזרבה. אך הקב”ה, שם בקסת של משה רבנו את כמות הדיו המדויקת הנצרכת לכתיבת התורה, לא פחות ולא יותר. והנה לאחר שסיים משה לכתוב את התורה, הוא מגלה שנותר לו מעט דיו בקולמוס. לא רצה משה לזרוק את הדיו הקדוש שקיבל מהקב”ה, לכן מרח אותו על מצחו (אולי כסגולה שתחרט התורה במוחו).

אם ה' שם לו כמות מדויקת, כיצד קרה שנותר דיו?

התשובה היא שמשה חיסר בשני מקומות בתורה, ומההפרש הזה נותר דיו.

המקום הראשון: כאשר הגיע משה לתחילת ספר ויקרא, נרתע בענוותנותו הרבה מלכתוב “ויקרא אל משה”, שנראה מלשון זו שהקב”ה קורא לו בכל פעם לפני שהוא מדבר אתו, לאות כבוד וחיבה. לשנות מהנאמר לו לא ניתן, ולכן במקום זאת רצה להשמיט האלף ולכתוב 'ויקר' לשון מקרה, כאילו לא דיבר עמו הקב”ה אלא בדרך עראי, כדרך שנאמר בבלעם. אלא שהקב”ה לא הסכים עמו, וציוהו לכתוב גם האל”ף. שוב ביקש משה מחמת רוב ענוה שלא יכתבנה אלא קטנה יותר משאר אל”פין שבתורה, שמרחוק יהיה נראה כתוב “ויקר”. לזה הסכים הקב”ה, וכתבה משה קטנה. ולכן בספרי התורה האל”ף של המלה “ויקרא” זעירא (כך לפי פירוש בעל הטורים).

המקום השני: כאשר כתב משה על עצמו את עדות הקדוש ברוך הוא עליו: “וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה” (במדבר יב, ג), קשה היה בעיניו לכתוב כך מרוב ענוותנותו, ומכיון שלשנות לא היה באפשרותו, לפחות השמיט את האות יו”ד מהמלה “עניו”, וכתב “ענו”, כדי להמעיט מערכו (כך לפי פירוש האור החיים הקדוש, שמות לד, כט).

את שתי טיפות הדיו שנותרו בקולמוסו עקב הקטנת האל”ף והשמטת היו”ד, העביר על מצחו, ולפני שירד מהר סיני, עשה לו מזה ה' שני קרני הוד. משה יורד מן ההר, ולהפתעתו הוא רואה שאהרן וכל העם יראים להתקרב אליו. אך משה “לא ידע כי קרן עור פניו” (שמות לד, כט) – אילו היה יודע שהדיו יגרום לו לקירון עור פנים, ודאי לא היה מורחו על מצחו. משה מקרבם אליו ומוסר להם את דברי ה'. בסיימו, הוא שם מסוה על פניו. וכך בכל פעם שמתגלה אליו השכינה, מסיר משה את המסוה, מוסר את הדברים לבני ישראל, ומחזיר את המסוה בתום ההתגלות והעברת דברי ה' לעם.

נמצא שדוקא מה שעשה כדי לברוח מן הכבוד, הוא הדבר שגרם לו לכבוד גדול.

אדם אחד ממרוקו התעטף באיצטלא דרבנן שלא היה ראוי לה כלל, ובא לג'רבא כדי להדפיס את ספרו. לפני שהדפיס את הספר, שלח שליח שיבקש מהגאון רבי כלפון משה הכהן זצ”ל ראב”ד ג'רבא להעניק לו הסכמה על הספר.

כדי להראות את מעשה תקפו וגבורתו, כתב אותו אדם על עצמו, הסכמה חרוזה בחרוזים נאים, ובמליצות משובבות. בַּהמלצה, הִרבה לשבח ולהלל את יקר תפארת גדולתו בתארים מופלגים שלא היו בו לא מיניה ולא מקצתיה. חוצפתו זו לא אמרה די, אלא שזייף אף את חתימותיהם של רבני עירו ושער מקומו, ומרבי כלפון ביקש שרק יואיל לצרף אף הוא את חתימתו כיהודה ועוד לקרא…

רבי כלפון שניחן בחוש הבחנה מפותח, הרגיש כי משהו כאן אינו כשורה, וריח שקר נודף מהמלצה זו. “ראה!” פנה בחכמתו לשליח “ממה נפשך, אם התארים הכתובים בהסכמה, כנים ואמיתיים הם, מי אני שאחתום על אדם בעל שיעור קומה כזה, המתואר בהמלצה כמלאך ה' צבאות, ואם מה שנכתב כאן אינו אמיתי, אלא נכתב בדרך הפלגה וגוזמא, הכיצד אעז לחתום על דבר שקר?!”.

ואכן, לאחר זמן מה, נשלח מכתב מדייני עירו של אותו רמאי, כי הוא זייפן ושקרן ומבזה תלמידי חכמים. אז התגלה לעין כל כי צדק רבי כלפון בהשערתו. כאשר ראה אותו מתחזה כי נתגלה קלונו, תפס את רגליו וברח מן המקום…

לעוד מאמרים של הרב עובדיה חן
למאמר הבא
למאמר הקודם

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרב עובדיה חן

4
10
273

מאמרים חדשים

שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0
×
ArabicEnglishFrenchHebrew