Menu

פרשת דברים – משה רבנו אמן התוכחה

אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף וגו’ (א. א)

עם ישראל עומד זמן קצר טרם הכניסה לארץ הנכספת, אך על השמחה מעיב צער: משה רבנו, המנהיג הנערץ, לא ייכנס עמם לארץ ישראל.

כאן, בנקודת זמן זו, רגע לפני שהוא נפרד מהם ועוזב את העולם, מוצא משה רבנו את המקום לתת לצאן מרעיתו הכוונה אחרונה, באמצעות תוכחה רגישה עדינה ודקה על כל אשר נהגו שלא כשורה במשך ארבעים שנות המדבר.

בתוכחתו, משתמש מנהיגם של ישראל בדרכים שימצאו מסלות ללבו של העם, ומהם ניתן ללמוד את אמנות התוכחה לכל אדם המבקש להוכיח את רעהו. עיון מדוקדק בדברי תוכחתו, מאיר באור יקרות את צורתה של התוכחה המתקבלת על הלב. שכן מטרתה של תוכחה אינה בעצם אמירתה אלא בתכליתה – שתתקבל על ידי המוכח. אם לא יקבלנה, טוב לה שלא תיאמר. להלן נעמוד על כמה שיטות בהם השתמש משה רבנו לפי סדר הפסוקים ולאור דברי רבותינו:

הצנעה (דיסקרטיות) – כאשר התוכחה מתקיימת באופן פרטי בין המוכיח למוכח, יש סיכוי שהיא תתקבל, אך כאשר היא נעשית בפומבי, המוכח יעסוק בהתגוננות והצדקת עצמו במקום לקבל את התוכחה.

השמועה על ‘האיש המעופף’ התעופפה ועשתה לה כנפים, עד שהקול נשמע בית מערב הדיון בממשלה, ביקשו ראשי אגודת ישראל להפגש עם שר המשפטים כדי לנסות לשכנעו להסיר את התנגדותו. הם הגיעו לביתו, כשהם מלווים ברבי רפאל לוין. הרעיון לצרף את רבי רפאל למשלחת הפוליטית, נבע מתוך תקוה כי היכרותו עם השר תמיר, שבעבר היה חבר בארגון האצ”ל ומקורב לרבי אריה לוין, אבי אסירי המחתרות, תסייע בידם להטות את לבו.

הגאון רבי חיים הכהן זצ”ל (מגאוני ארם צובה) בספרו “תורת חכם” מדייק ממה שנאמר “אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל“, שמשה דאג שהדברים יגיעו רק לאזני ישראל, ולא יודלפו לכל העולם. ועוד דייק שדברי התוכחה הופנו רק “אל כל ישראל”, ואילו כשפנה משה אל הקדוש ברוך הוא, דיבר אך טוב על ישראל ותמיד לימד עליהם זכות. (ראה אריכות בזה ב”אוצרותינו” ויקרא יט, יז).

הבלעה – פעמים יש לנהוג בשיטה הפוכה – להוכיח הרבה אנשים, כדי שהחוטאים שביניהם ישמעו התוכחה ולא יבושו.

רבנו יוסף חיים זצ”ל בספרו “בן איש חי” (דרושים) מדייק מההדגשה “אל כל ישראל”, שכאשר ביקש משה להוכיח את היחידים החוטאים, לא הוכיחם לבד, אלא כינס את כל ישראל והוכיחם, כדי שלא להביאם לידי בושה וכלימה. כיוצא בזה פירש הרב בינה לעתים (ח”א דרוש ד’) את הפסוק “אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך” (משלי ט, ח) – הוכח את החכם בפני הלץ, וישמע הלץ ויקח מוסר מבלי להקפיד ולבעוט בתוכחה.

רוגע – כאשר המוכח נמצא במצבי לחץ או תסכול, עייפות או רעב, אין סיכוי שהתוכחה תיקלט.

במשך ארבעים שנות הליכתם במדבר, נמנע משה רבנו מלהוכיח את ישראל, עד שהגיעו לעבר הירדן, ועמדו להיכנס לארץ מחוז חפצם. מה נשתנה דוקא שם? מסביר האור החיים הקדוש “שאז יקבלו מוסרו. ולא מקודם, שהיו מרוחקי התקוה ונפשם קצרה, ולא יטו אזנם להשכיל בתוכחותיו”. כשהם על יד הירדן ועומדים להיכנס לארץ, נפשם רגועה והם קשובים לקליטת ביקורת.

רמז – כאשר אדם מבקר את רעהו לא בגלל שהוא רוצה בטובתו, הוא נוטה להעצים את הפן השלילי של חברו, ולהראות לו עד כמה הוא נהג שלא כשורה. וכדי להוכיח לו זאת, הוא יעשה שימוש במלים קשות, בטון דיבור נוקשה, שפת גופו תשדר זעם ופניו יביעו כעס. תוכחה מסוג זה גורמת לכך שמקבל התוכחה לא ירצה להפנים את הדברים ולהשתנות, אלא להתקומם ולהטיח לעבר השני את חסרונותיו שלו.

החומש נפתח במלים: “אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב”. במבט ראשון ניתן להבין שמדובר במקומות שונים בהם דיבר משה אל בני ישראל. אולם רש”י מסביר: “לפי שהם דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו את המקום בהם, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודם של ישראל“.

כל שם מקום שציין משה רבנו – יש בו רמז לאחד החטאים של בני ישראל בלא להתעכב על החומרה שבו, וללא ירידה לפרטים הקטנים: עבר הירדן, זוכרים?… מול סוף, זוכרים?…

הגישה הנכונה בכל סוג של ביקורת היא דוקא צמצום עָצמת הפגיעה שלה. לאדם חכם מספיק רק לרמוז, הוא כבר מבין על מה מדובר, ומתקן את הטעון תיקון.

עקיפין – כאשר פותחים ישירות בתוכחה עצמה, המוכח מובך ומתקשה לקבל את התוכחה. משכך, על המוכיח לכלכל דבריו בזהירות, ולהימנע מפנייה בצורה ישירה ומביכה. במקום זאת, ילך סחור סחור – יפתח ברמז, יבחן את התגובה, ולאט לאט יגש לעצם התוכחה. בדרך זו יכול גם המוכיח לגשש ולקבל את הרושם אם בכלל עליו להוכיח. אם יראה שאפילו ברמז הדברים אינם מתקבלים, אז “מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע” (יבמות ס”ב ע”ב).

האלשיך הקדוש מקשה: מה הטעם להזכיר בתחילת הפרשה את התוכחות ברמיזה דקה, אם בהמשך לא נמנע משה מלהוכיחם בפירוש ובפירוט?

ומיישב שמשה רבנו “בחר לשון ערומים ופיו פתח בחכמה לתהות בקנקניהם אם נכון לבם לקבל תוכחות מוסר באהבה ובסבר פנים יפות, אם אין. על כן התחיל לדבר בם דברי עוונות ברמז בשצף קצף לראות אם יתחמץ לבבם בצד מה או אם יקבלום באהבה, ואשר יראה יעשה. אם יקבלום באהבה – עוד יוסיף להפליא בתוכחת מגולה, ואם אין – ימשוך ידו. ויהי כן, כי בהחילו ברמז הרומז על אשמותם, וירא כי אין סר זעף כי אם מקבלים בענות צדק ובאהבה רבה, אז נחרץ להרבות במוסר ותוכחת מגולה, כי מצאם כלי מוכן לקבל”.

הבנה – על המוכיח לגלות הבנה לנסיבות החטא המקילות את האשמה, ולרמוז בדבריו שאינו מעלים עין מכך. במקרים רבים אפשר לרכך את הביקורת על ידי אמירה: חושבני שלכל אדם אחר במקרה כמו שלך, היה סיכוי סביר להכשל באותה טעות.

באבות דרבי נתן (פרק ל”ד) אמרו: שהמלה “במדבר” בפסוק, רומזת על חטא העגל. ומקשה מרן החיד”א זצ”ל בספרו “כסא רחמים” (על אבות דרבי נתן) מדוע תיבת “במדבר” מורה על חטא העגל דוקא, ולא על שאר החטאים שהיו במדבר? ומבאר שמשה ביקש לגלות הבנה לרקע שהביאם לחטוא בעגל, וכאילו רמז להם: מבין אני שהגעתם לחטא זה בגלל שמצאתם עצמכם במדבר, בלא מנהיג… ואף על פי כן חטא הוא בידכם.

התמקדות בעתיד – התוכחה אינה צריכה לעסוק בהכאה על חטא ודישה בעבר, אלא עליה להיות מופנית אל העתיד, אל הלקח המעשי שיגרום לדבר לא לחזור על עצמו.

בספר “מעין השבוע” (עמ’ י”ח) לומד זאת מכך שמשה מצא לחטא העגל כינוי מתמיה “ודי זהב” (“הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם”, רש”י). מכל החטאים שהרכיבו את חטא העגל: עבודה זרה, פריקת עול, כפיות טובה וכו’, בחר משה להדגיש בתוכחתו דוקא את ענין המותרות שהביאו על העם את החטא הנורא, משום שמצא בכך את נקודת התורפה, ואם כן עליה יש לתת את הדגש אם רוצים שהדבר לא יישנה.

קשוט עצמך – כאשר המוכיח אינו שלם באותה מדה שעליה הוא מוכיח, תוכחתו תפול על אזניים ערלות.

האלשיך הקדוש שואל למה לא הזכיר משה בין המקומות שהחטיאו ישראל גם את “מסה ומריבה”? וביאר שמשה חשש להזכיר זאת בתחילה, פן יימצאו עזי פנים שיאמרו לו “טול קורה מבין עיניך”, שהרי גם אתה נענשת אז, שאמר לך הקב”ה “יען לא האמנתם בי”.

ויש בנותן טעם להוסיף את דברי הגאון רבי אליהו מזרחי זצ”ל (ראש רבני תורכיה) הכותב שהסיבה שמשה ויעקב הוכיחו רק סמוך למיתתם, בגלל שבאותה שעה המוכיח יכול להיות סמוך ובטוח, שהוא עצמו לא יכשל עוד באותה עבירה, ולא יוכל המוכח לטעון בפניו “טול קורה מבין עיניך”. ובזה הוא דורש יפה את דברי רש”י שהסיבה שמוכיחים רק סמוך למיתה: “כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו” – שלא יגיע למצב שלאחר שמוכיחו, יחזור המוכח ויוכיחו על כך שהוא עצמו נכשל בדבר.

הָעִתּוּי – חשיבות העתוי בתוכחה הוא קריטי. לפעמים אותו מסר בדיוק – בעתוי מסוים לא יקלט כלל, ובעתוי אחר יקלט מיד. אב הרוצה להוכיח את בנו, פעמים כדאי שינצור את גערתו, ולא יוכיח בשעת מעשה, אלא בשעה נינוחה ורגועה, שאז התוכחה תפול על אזניים קשובות.

גם משה רבנו המתין כל חייו ולא הוכיח את ישראל רק סמוך למותו. “וממי למד? מיעקב – שלא הוכיח לבניו אלא סמוך למיתה. אמר (יעקב): ראובן בני אני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו? כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשיו אחי” (רש”י לקמן פסוק ג’).

ובזה ביארו דברי הרמב”ם בשמונה פרקים (פרק ד’) שמשה רבנו נתפס על מה שאמר לבני ישראל “שמעו נא המורים”, בגלל שהיה בדבריו ממדת הכעס. וכבר תמהו עליו הראשונים, הרי משה רבנו חזר ואמר בספר דברים: “ממרים הייתם עם ה’ מיום דעתי אתכם” (לקמן ט, כד), נוסח שנראה קשה יותר? אלא שההבדל הוא העיתוי בו נאמרת התוכחה. כאשר הדברים נאמרים בשעת מעשה, הדבר מתקבל ככעס, אבל בספר דברים שהקדים להם דברי שבח וריצוי (ראה להלן), נראה שהדברים באים מתוך מקום של אהבה.

רצון בטובת המוכח – תוכחה שאינה באה מלב אוהב הרוצה באמת בטובת המוכח, חזקה עליה שתרחיק את המוכיח מן המוכח, המשוכנע בכל לבו כי מאחורי התוכחה עומדת קנאה או צרות עין.

הסיבה שמשה מוכיח את ישראל רק “אחרי הכותו את סיחון מלך חשבון” (לקמן פסוק ד’), היא כיון ש”אמר משה: אם אני מוכיחם קודם שיכנסו לקצה הארץ, יאמרו מה לזה עלינו? מה היטיב לנו? אינו בא אלא לקנתר ולמצוא עילה שאין בו כח להכניסנו לארץ! לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם והורישם את ארצם ואחר כך הוכיחן” (רש”י).

פתיחה וסיום בדברי שבח – איש אינו אוהב לשמוע את מגרעותיו. הוא רואה בכך מתקפה אישית נגדו, וכאשר מדברים אתו רק עליהן – הוא מגיב באמצעות התקפה נגדית. תוכחה ה’מרופדת’ בדברי שבח בפתיחה ורצוי גם בסיום, גורמת לדברים שיכנסו ללבו של האדם וישפיעו לטובה. שכן הוא מבין שמכבדים אותו ורוצים בתועלת העניין.

כאשר משה רבנו מוכיח את ישראל, הוא מקדים ומשמיע להם לפני התוכחה דברי עידוד וברכה: “ראה נתתי לפניכם את הארץ בואו ורשו את הארץ וגו’ ה’ אלוקיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב”. ואף מוסיף לברכם: “ה’ אלוקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דיבר לכם” (לקמן פסוקים ח-יא). ורק לאחר מכן מפרט את הדברים הטעונים תיקון. בדרך זו הבינו בני ישראל שתוכחתו של משה רבנו יוצאת מלב אוהב המוסר נפשו למענם וחפץ בטובתם, ודברים היוצאים מן הלב, דרכם שנכנסים אל הלב.

ניסוח מכובד – עדיף תמיד לנסח את הביקורת בלשון רבים ושהמבקר יכלול גם את עצמו במלות הביקורת. למשל: “עשינו טעות” או “אני מציע שבעתיד ננהג אחרת”. הכללת המבקר בדברים, מנטרלת את העוקץ מהביקורת, ומאידך המבוקר יודע היטב למי מתייחסים דברי הביקורת.

כך בדיוק נהג משה רבנו. כשהזכיר בתוכחות את חטאי דור המדבר, הוא כלל גם את עצמו, כמו: “גם בי התאנף ה'” (לקמן א, לז). (ראה עוד ב”אוצרותינו” ויקרא יט, יז בשם הרב “ויאמר שמואל”).

לשקף – אין תפקידו של המוכיח לערוך חשבון נפש במקום המוכח, אלא הוא נדרש לשקף בפניו את המציאות, ולגרום לו לעשות בעצמו את חשבון הנפש ולהתמודד עם מעשיו.

משה רבנו בתוכחתו מציג בפני העם את ההיסטוריה שלהם. הוא מעמיד אותם מול העובדות ומול התנהגותם, ונותן להם להבין מה לא היה נכון בדרך בה נהגו. משה משקף להם את המצב ולא מנחית עליהם את הלקחים שלו מלמעלה.

בשנת תשל”ח ניטשה במדינת ישראל מערכה ציבורית רחבה למען חקיקת החוק למניעת הפלות. שר המשפטים דאז, שמואל תמיר, היה מן המתנגדים הבולטים לחקיקת החוק, ונראה היה כי המאמצים למען חקיקתו נועדו לכשלון.

והנה כשעלה החוק לדיון על שולחן הממשלה, התברר כי שר המשפטים שינה דעתו והפך לתומך נלהב לחוק זה. האחראי לשינוי בתודעתו של שר המשפטים היה רבי רפאל לוין, בנו של רבי אריה לוין. ומעשה שהיה כך היה:

ערב הדיון בממשלה, ביקשו ראשי אגודת ישראל להפגש עם שר המשפטים כדי לנסות לשכנעו להסיר את התנגדותו. הם הגיעו לביתו, כשהם מלווים ברבי רפאל לוין. הרעיון לצרף את רבי רפאל למשלחת הפוליטית, נבע מתוך תקוה כי היכרותו עם השר תמיר, שבעבר היה חבר בארגון האצ”ל ומקורב לרבי אריה לוין, אבי אסירי המחתרות, תסייע בידם להטות את לבו.

כשנכנסו חברי המשלחת לבית השר, ביקש רבי רפאל את רשות הדיבור, כדי לספר לשר סיפור ששמע מאביו, רבי אריה.

ברמת גן – פתח הרב בסיפורו – התגורר זוג צעיר שזה עתה החל את דרכו המשפחתית. תוך זמן קצר הרתה האשה למזל טוב, אלא שההריון היה למורת רוחה, ומסיבות כלכליות ואישיות היא ביקשה להפסיק את הריונה.

כשנודע הדבר להוריה, ניגשו בבהילות לביתו של אבי רבי אריה לוין וביקשוהו שידבר על לבה של בתם. הרב שראה בדבר הצלת נפשות, נסע מביתו שבירושלים לרמת גן ונקש על דלת ביתה. משנפתחה הדלת, החל הרב להתייפח ולייבב. כאבו של העובר נגע ללבו והוא לא הצליח לעצור את הכאב. דבר לא הוציא מפיו, ורק הדמעות הרותחות אמרו את שלהן. האשה הצעירה עמדה מולו חסרת אונים תוך כדי שהיא מנסה להרגיעו, אך לשוא.

כיון שהבינה עד היכן הדברים מגיעים, אמרה בנסיון להרגיעו: “כבוד הרב, אל תבכה, אני נשבעת לך – אביא אותו לעולם”. משיצאו הדברים מפיה, בירכה הרב בבריאות איתנה ועזב את המקום.

האם אכן עמדה בדיבורה, ובבריתו של הילד העניקו לו הוריו את השם שמואל.

סיים הרב רפאל לוין את סיפורו ופנה אל שר המשפטים: “האם אתה יודע מיהו אותו שמואל?”.

שר המשפטים היה נבוך, והרב לוין המשיך: “שמואל הזה הוא אתה! – שמואל תמיר”.

השר לא האמין למשמע אוזניו. בנוכחות הרבנים הוא צלצל אל אמו ובירר האם הסיפור נכון. האם החלה לבכות, ואישרה את דבר המעשה. היא הסבירה שבשל מצבם הכלכלי הקשה הם חשבו על הפלה, אך תודה לאל היא חזרה בה.

הסיפור נגע ללבו של שר המשפטים. הוא הפך לתומך נלהב של החוק, ואכן זמן קצר לאחר מכן “חוק ההפלות” הפך לחלק מחוקי מדינת ישראל.

הדמעות שהפיל רבי אריה, הפילו את חומות ההתנגדות בלבה של האם, ואחרי שנים הביאו ל’חוק ההפלות‘.

לעוד מאמרים של הרב עובדיה חן
למאמר הבא
למאמר הקודם

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרב עובדיה חן

4
10
275

מאמרים חדשים

עיון או בקיאות

 "ללמוד סוגיות בעיון ולהעמיק במפרשים - לצלול בים התלמוד , או שאולי עדיף ללמוד בקיאות''.1 לקריאה
שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0
×
ArabicEnglishFrenchHebrew