Menu

פרשת בשלח – מעשה קטן – שכר גדול

ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא (יג. יז)

לפני עם ישראל ביציאת מצרים ניצבה דרך קצרה שדרכה יכולים היו להגיע תיכף ומיד לארץ ישראל, והיא “דרך ארץ פלשתים” – היא העיר עזה, אך במקום ללכת בה, סִבְּבָם הקב”ה בדרך עוקפת וארוכה דרך חצי האי סיני הכולל את ים סוף ודרך מדברית המלאה בחיות טורפות.

וכל כך למה? מסביר הפסוק: “ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא“. ולא מובן, הרי אדרבא, דוקא בגלל שארץ פלשתים קרובה, זו סיבה כן לעבור משם, כדי להגיע מהר יותר לארץ ישראל?

אלא מבאר המדרש “כי קרוב הוא” – זכותה של המצוה שעשו פלשתים מקרוב, עדיין לא תמה. שעון החול שלהם עוד לא אזל. אם היו ישראל עוברים דרך ארצם, היו צריכים להלחם עמם ולהרגם, כפי שציוה משה את יהושע “לא תחיה כל נשמה” (דברים כ, טז). ובעבור המעשה הטוב שעמד לזכותם, לא הגיע עדיין זמנם למות, ובגלל זה היה על עם שלם לכתת רגליו במדבר.

בודאי סקרנים אנו לדעת איזה מעשה טוב עשו שבגינו זכו לכח כזה?

ובכן, כאשר נפטר יעקב אבינו, נאמר: “וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד”. הכנענים ראו את האבל הגדול על יעקב, והביעו השתתפות על ידי שהחוו באצבעם ואמרו “אבל כבד זה למצרים”. והואיל והניפו אצבע לכבודו של יעקב, נתייקר כבודו, ונותר להם עוד שכר ליהנות מהעולם הזה[1].

והמפליא ביותר, שמאותו אירוע במותו של יעקב עברו כבר 193 שנים! ובכל זאת עדיין לא נתמלאה סאתם! הקב”ה אינו מקפח שכר כל בריה, ואומה שלימה נותרה בחיים בעבור נקיפת אצבע!

*

ואכן, במשך ההיסטוריה תמיד ראינו כי הקב”ה משלם לשונאיו הגויים בעולם הזה, ומהשכר העצום שהם קיבלו עבור פעולות קטנות, נקח קל וחומר בעצמנו לשכר האדיר הגנוז לנו לעולם הבא על כל פעולה של מצוה.

כך למשל, עוג מלך הבשן זכה והאריך ימים, מימות נח עד משה רבנו. וזאת בשכר שסייע לאברהם אבינו. כל כך גדולה היתה זכותו, עד שכאשר משה רבנו קיבל ציווי מהקדוש ברוך הוא להורגו, חשש שמא עדיין שמורה לו הזכות ששימש את אבי האומה. ולכן אמר לו הקב”ה “אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו” (דברים ג, ב).

גם פרעה הרשע, אמרו רבותינו בסוטה (מ”ו ע”ב) שבשכר שליוה את אברהם אבינו, זכה לשכר עצום, שהשתעבדו בארצו בני בניו של אברהם. כי הקדוש ברוך הוא לא פירש בגזרת שעבודם של ישראל היכן ישתעבדו, ומכיון שליוה פרעה את אברהם, זכה הוא וארצו בשעבוד זה.

ובזה פירש רבנו יוסף חיים זצ”ל בספרו “בן איש חי” (דרושים) מה שנאמר “ויהי בשלח פרעה את העם”, ודרשו רבותינו (שמות רבה כ’ ז’) על המלה “ויהי” (שהיא כידוע לשון צער), מי הוא זה שאמר “וי”? פרעה הוא שאמר “וי”. ע”כ. ולכאורה לא מובנת שאלת המדרש, וכי למי עוד יש לומר “וי” על שילוח ישראל ממצרים חוץ מפרעה?! הרי לישראל אדרבא היתה שמחה עד אין קץ בשילוח זה, ורק פרעה הצטער על שהפסיד עם של עבדים?

אלא שגם לישראל היה צער וחשש, שכמו שפרעה הקדמון שבימי אברהם קיבל שכר על כך שבסך הכל ליווה את אברהם, כך פרעה הנוכחי שליוה אותם בצאתם ממצרים (כמובא בשמות רבה פרק כ’), יזכה גם הוא לשוב ולשעבדם במצרים. ועל כך נסתפק המדרש “מי הוא זה שאמר וי?”, האם רק פרעה שהפסיד את העם שעבדו לו, או שמא גם ישראל, שחששו שישובו וישתעבדו במצרים? ומשיב המדרש “פרעה הוא זה שאמר וי”, כי בעוד שפרעה שליוה את אברהם עשה זאת בשמחה ובחפץ לב, פרעה ששילח את ישראל מארצו עשה זאת בעל כרחו וכמי שכפאו שד. והראיה, שאמר על כך “וי”. ומכיון שכך, הפסיד את זכות שכר פסיעותיו, ושוב לא הוצרכו ישראל לומר “וי”.

*

מלך גוי אחר שגם קיבל שכר גדול עבור פסיעותיו, היה נבוכדנצאר הרשע. הגמרא במסכת סנהדרין (צ”ו ע”א) מספרת שכאשר חזקיהו המלך הבריא ממחלתו, החזיר הקב”ה את השמש עשר שעות אחורנית, והיה הדבר לפלא בעיני כל העמים.

כשראה מרודך בלאדן מלך בבל שהיום ארוך כל כך, שאל את עבדיו לפשר הדבר, וסיפרו לו שלכבוד המלך חזקיה שהבריא מחוליו, האריך ה’ יתברך את אותו היום. שמע כך מרודך והחליט לשלוח לו אגרת ברכה, שהרי אם נשתנו עבורו סדרי בראשית, הרי שאדם גדול וצדיק הוא.

היות ונבוכדנצר שהיה הסופר הקבוע, לא שהה באותו זמן בארמון המלך, כתב אחד מהמשרתים את האגרת והשליח יצא לדרכו לעבר ארץ ישראל בכדי למסור את המכתב.

כששב נבוכדנצר לארמון, ביקש לדעת כיצד ניסחו את המכתב. נאמר לו שהמכתב נפתח במלים: “שלמא למלכא חזקיה, שלם לקרתא דירושלם, שלם לאלהא רבא” – דהיינו שהתחיל עם המלך, אחריו ירושלים, ורק בסוף הזכיר את הקב”ה. העיר להם נבוכנדצר: “קראתם לקב”ה ‘אלהא רבא’, ובכל זאת הזכרתם אותו אחרון, היתכן?! לכו והחזירו את השליח עם המכתב!”. אמרו לו המשרתים “קריינא דאגרתא, איהו ליהוי פרוונקא” (קורא האיגרת, הוא יהיה השליח) – היות והשליח כבר יצא לעבר ארץ ישראל, אז אם ברצונך לתקן את המכתב, עליך לרדוף אחריו ולעכבו. רץ נבוכדנצר אחר השליח כדי לעכבו ולתקן את הנוסח.

כשרק יצא מהארמון והספיק לצעוד ארבע פסיעות, בא מלאך גבריאל ועצרו. ואמר ר’ יוחנן אילמלא בא גבריאל והעמידו, לא היתה תקנה לשונאיהם של ישראל (בלשון סגי נהור), עקב זכותו של נבוכדנצר שחס על כבוד שמים.

בכמה מאמץ כרוכות היו ארבע הפסיעות של נבוכדנצר הרשע?!… ובכל זאת, קושי זה מובא בחשבון, ובשכר מעשה פעוט זה זכה נבוכדנצאר בשכר עצום, בדמות שלטונו המונופולי על העולם כולו, עד שאף בעלי החיים היו תחת שליטתו, ואף בריה לא מילאה פיה שחוק מאימתו! (עיין אסתר רבה א’, ושבת קמ”ט ע”ב). ובמי מדובר? הרי מדובר באדם רשע מרושע, אשר חז”ל מעידים עליו בכמה מקומות שהיה אדם מושחת ורע מעללים.

*

הבה נתבונן! הפלשתים רק החוו בידם לכבוד יעקב, עוג מלך הבשן רק סייע לאברהם, פרעה רק ליווה את אברהם, נבוכדנצר הרשע צעד לא יותר מאשר ארבע פסיעות, ובכל זאת קיבלו בעולם הזה שכר כה עצום (בכדי למנוע מהם את השכר הראוי בעולם הבא). על אחת כמה וכמה אנו עם ישראל, בניו רחומיו של הקב”ה – אם נקבל על עצמינו לחוס על כבוד שמים ולהרבות כבוד שמים, כמה שכר נקבל בעולם הבא?! הלא בודאי מצפה לנו שכר לאין שיעור על כל דיבור של קדושה, על כל מלה של תורה, על כל פסיעה ללכת לבית הכנסת או לשמוע שיעור תורה, על כל טרחה וטרחה שנטרח בקיום מצוותיו יתברך.

ומה מאוד יגדל השכר ויתעצם לפי מדת העמל והיגיעה – הכרוכים בכל מעשה מצוה, כמה יהיה שכרו של מי שטרחתו גדולה בהרבה מארבע פסיעות? הרי ברור כי מדת העמל – תובא בחשבון, בדקדוק נפלא מאין כמוהו!

אל לנו איפוא לזלזל בשום מעשה של מצוה, ולו הקטן ביותר! המעשה הקטן ביותר צופן בחובו פוטנציאל אדיר! לעתים פעולה או תנועה האורכת רגע אחד, זוכה בשמים להכרה כמעשה נשגב שזכותו מספיקה לשנים רבות.

וכאשר נצייר זאת בנפשנו ונחקוק הדברים על לוח לבנו, נתמלא בשמחה לאין תכלית, לאור ידיעת גודל האושר הצפוי לנו בעולם הבא, ונישא רגלינו ונרוץ לכל דבר מצוה מתוך שמחה וחדוה.

*

אשת הגאון מוילנא זצ”ל, היתה גבאית צדקה בשותפות עם צדקת נוספת מוילנא. נוהגות היו שתיהן לעבור בין הבתים ולדפוק על לבבות ישראל שיפתחו ידם לעזרת הנצרכים. לעת זקנותן, סיכמו השתיים בתקיעת כף, שהראשונה שתלך לבית עולמה, תבוא בחלום לחברתה ותדווח לה על הנעשה בדינה בעולם העליון, ועל השכר שקיבלה עבור מעשי הצדקה.

בחלוף הימים, נפטרה חברתה של אשת הגר”א, וכמסוכם ביניהן באה בחלום לאשת הגאון, ואמרה לה: “דעי לך, כי אין רשות לגלות את הנעשה למעלה, כיון שאם יוודע גודל השכר, תתבטל הבחירה, והכל ירוצו לקיים מצוות. רק מחמת שהבטחתי בתקיעת כף שאספר מהנעשה שם, הרשוני לספר לך דבר אחד – התזכרי את אותו יום גשום בו הלכנו שתינו לערוך מגבית לצדקה? ביקרנו אצל אשה פלונית, אך היא לא שהתה בביתה, ואנו המשכנו בדרכנו. לפתע, ראית אותה מרחוק, נשאת ידך ונפנפת לעברה, ואז ניגשנו אליה שתינו וגבינו ממנה כסף לצדקה.

“ובכן” סיימה האשה בחלום, “דעי לך, שזכות צדקה זו נרשמה בשמים על שם שתינו בשוה, אך אצלך שמור בשמים שכר עצום נוסף על כך שהרמת ידך ונפנפת לה!”.

אשת הגר”א סיפרה את החלום להגר”א זצ”ל, והוא קרא לאנשי החברה קדישא, וציוה עליהם לרשום את הסיפור בפנקס החברה קדישא. והגאון רבי אליעזר מנחם שך זצ”ל אמר שבעיניו ראה את הסיפור רשום בפנקס חברה קדישא דוילנא.


[1] בירושלמי סוטה (פרק א’ הלכה יו”ד) איתא: “ומה חסד עשו עמו? רבי אלעזר אמר אזורי מתניהם התירו. רבי שמעון בן לקיש אמר קישרי כתפיהן התירו. רבנן אמרין זקפו קומתן. אמר רבי יודן בר שלום הראו באצבע ואמרו “אבל כבד זה למצרים”. ומה אם אלו שלא עשו חסד לא בידיהן ולא ברגליהן, ראו מה פרע להן הקב”ה, ישראל שהן עושין חסד בידיהן וברגליהן עם גדוליהן ועם קטניהן על אחת כמה וכמה”.

לעוד מאמרים של הרב עובדיה חן
למאמר הבא
למאמר הקודם

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרב עובדיה חן

4
10
297

מאמרים חדשים

שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0
×
ArabicEnglishFrenchHebrew