Loading
Menu

פרשת במדבר – אחדות שייכת רק בעם ישראל

שאו את ראש כל עדת בני ישראל (א. ב)

“בשעה שקיבלו ישראל את התורה, נתקנאו אומות העולם. אמרו: מה ראו אלו להתקרב מן האומות? סתם פיהן הקב”ה, אמר להן: הביאו לי ספר יוחסין שלכם, שנאמר: הבו לה’ משפחות עמים, כשם שבניי מביאים, כדכתיב “ויתיילדו על משפחותם” (א, יח). לכך מנאם מראש הספר הזה סמוך למה שכתוב בסוף ויקרא (כז, לד) “אלה המצות אשר צוה ה’ וגו’ בהר סיני”, ואחר כך נאמר “שאו את ראש כל עדת בני ישראל”, שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל יוחסין”. (ילקוט שמעוני סימן תרפ”ד).

בספרו “תורת משה” (כת”י), תמה הגאון רבי משה לוי זצ”ל, הרי הקדוש ברוך הוא סבב על כל האומות, והציע להם לקבל התורה והם מיאנו, ואם כן מה פתאום התקנאו בבני ישראל שהסכימו לקבל התורה? גם צריך ביאור מה ענין יוחסין למתן תורה?

ויישב על פי מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה על הפסוק “ויחן שם ישראל נגד ההר” (שמות יט, ב), שבקבלת התורה היו מאוחדים כאיש אחד בלב אחד. וידוע שכאשר יש אחדות בעם ישראל, אין שום אומה יכולה להזיק להם, כי אז משרה הקדוש ברוך הוא שכינתו עליהם. ואפשר שבזה התקנאו אומות העולם בבני ישראל, שזכו במתן תורה להתקרב לפני המקום באחדות גמורה.

מה טען כנגדם הקב”ה? “הביאו ספרי יוחסין שלכם, כמו שבני ישראל מביאים ספרי יוחסין שלהם”, דהיינו כיון שבבני ישראל לא נטמע אדם זר, ולא היה שום פגם במשפחותיהם, הרי כולם בנים לאב אחד, ושייך יותר שיתאחדו. מה שאין כן הם שאינם שומרים על יחוסם, ולא שייך אצלם יחוס אחר האב, לא שייך בהם איחוד.

ובזה ביאר מה שנאמר בהגדה של פסח “אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו”. דהיינו שהקירוב שהיה לפני הר סיני שהיו כולם מאוחדים, הוא דבר חשוב מאד כשלעצמו, גם ללא קבלת התורה. שהרי כל מטרת קיום התורה, כדי שתשרה שכינה בינינו, ואם על ידי איחוד מלא השכינה שורה, אם כן לכאורה אין הכרח לנתינת התורה.

ובספרו “ישמח משה” (כת”י על הגדה של פסח) פירש פירוש אחר בדרך דרש על פי מה שאמרו רבותינו ז”ל שמשה רבנו עליו השלום היה לומד כל ארבעים יום את התורה ומשכח. עד שלסוף ארבעים יום נתנה לו הקדוש ברוך הוא במתנה, שנאמר “ויתן אל משה” וגו’ שני לוחות” (שמות לא, יח). וביאר הטעם שלא זכה משה רבנו ע”ה ללמוד מעצמו, והיה לומד ומשכח, משום ששקול משה כנגד כל ישראל, ובשעה שלומד תורה כביכול לומדה בשביל כל ישראל. ומכיון שכאשר עלה משה למרום, היה פירוד בעם ישראל, אשר הגיע לשיאו במעשה העגל, הרי שלא יכול היה משה רבנו ללמוד בשביל כל ישראל, והיה לומד ומשכח, עד שניתנה לו במתנה. וזהו שאנו אומרים “אילו קירבנו לפני הר סיני”, כלומר שהיינו נשארים באותה דרגה שהתקרבנו להר סיני, והיינו באיחוד בלא פירוד – דיינו אז, כי לא היינו צריכים למתן תורה (שהוא לשון מתנה), ודי היה לנו בלימוד עצמי.

הנה משל קולע הממחיש את סוד אחדותם של עם ישראל (מפרי עטו של הרב משה שיינפלד שליט”א):

השחר עלה. זלמן רתם את עגלתו החורקת לסוסיו, אשר לבטח ראו ימים יפים יותר, ויצא לשגרת יומו העמוסה. בדרכו פגש את הפריץ המקומי, כשהוא יושב בכרכרתו המפוארת הרתומה לשלשה סוסים אבירים… לפתע, כרכרתו ההדורה של הפריץ שקעה בביצה טובענית, וככל שהפריץ הצליף בסוסיו האבירים שיחלצו אותו מהצרה כך הלכה הכרכרה ושקעה עמוק יותר בתוך הביצה…

פנה זלמן לפריץ המותש והציע את עזרתו: “שמע, יש באפשרותי לעזור לך. כל שעלי לעשות הוא לשחרר את סוסיך מכבלי הכרכרה ולרתום במקומם את שני הסוסים שלי…”.

הביט הפריץ בסוסים הכחושים של זלמן ולעג לו: “השפוי אתה בדעתך? אם הסוסים החזקים שלי לא הצליחו לחלצני חרף ההצלפות, סוסיך החלושים כן יצליחו?!…”.

“תן לי לנסות”, אמר זלמן, “אם לא יועיל ודאי שלא יזיק…”.

“בבקשה לו יהי”, נענה הפריץ.

רתם זלמן את סוסיו הצנומים לכרכרתו של הפריץ, התיישב במושב העגלון, והנה הפלא ופלא, מיד כאשר הרים את זרועו להצליף באחד מסוסיו – פתחו שניהם בצהלה ובמאמצים משותפים חילצו את הכרכרה…

נדהם הפריץ ופנה לזלמן בתמיהה: “איך יתכן שסוסים דלי בשר כשלך הצליחו במקום שסוסי האבירים לא הצליחו?”.

“סייס מומחה אני”, השיב זלמן בקול של מלומד, “ראיתי שסוס אחד שלך הוא סוס מצרי משובח, השני סוס הולנדי מגזע נדיר והשלישי זן קנדי מובחר. כל אחד מהם חזק וחסון מאין כמוהו, אולם עובדת היותם שונים זה מזה עמדה לך כאן לרועץ, כיון שכאשר הצלפת באחד מהם, כאבו לא נגע לסוסים האחרים, וסוס אחד – אין בכוחו לחלץ את הכרכרה.

“הסוסים שלי אמנם זקנים הם, דקים וחלשים, אך אֵם אחת להם, וכבר שנים שהם אוכלים מאבוס אחד ושותים משוקת אחת. כשהאחד רואה שחברו מתעתד לקבל הצלפה, הוא מזדהה עם כאבו ורגשותיו ולא נותן לזה לקרות. בגין כך, בכוחות משותפים הם התאמצו יחד למשוך את הכרכרה כדי שאף אחד מהם לא יסבול מההצלפות…”.

בערב פסח תרע”א (1911), שני ילדים ששיחקו בשדה בקרבת העיר ליוקאנובקה (פרבר של קייב), נתקלו בגופת נער נוצרי שהיתה מוטלת באחת המערות. ידי הנער היו קשורות לאחוריו ועל גופו נמצאו סימני אלימות קשים. שוטרים הוזעקו למקום, והילדים הובילו אותם אל גופתו של הנער. חקירה קצרה העלתה שמדובר באנדריי יושצ’ינסקי נער כבן 12 שנעלם מבית אמו שמונה ימים קודם לכן. בדיקה נוספת העלתה שהוא נרצח על ידי אשה נוצריה בשם ורה צ’יביריאק שעסקה בגניבה וחששה כי הנער נחשף לסודותיה.

רגע לפני שעצרו את הרוצחת, התעשתו בכירי המשטרה, ובעצה אחת עם הפיקוד העליון, שר המשפטים ושורה של בכירים נוספים, החליטו להשתמש במקרה כדי להחיות מחדש את עלילות הדם: היהודים רצחו את אנדריי הקטן, כדי לסחוט את דמו מגופו, ולהשתמש בו לאפיית המצות לכבוד חג הפסח.

היהודי שעליו הוטלה האשמה הכבדה היה “מנחם מנדל בייליס”, ששימש כפקיד בבית חרושת ללבנים הסמוך למקום הרצח, והיה בידו מידע מפליל אודות כמה מבכירי השלטון. הללו רצו להשתיקו לָנֶצַח ולהוריד את סודם אלי קבר יחד עם גופתו, כשעל הדרך הם גם יכולים ליזום פוגרום נוסף ביהודי אוקראינה, ולשעשע את עצמם במחזות של יהודים נשחטים ובתי כנסת עולים בלהבות.

מכאן והלאה נכנסה קייב למערכת דמים מטורפת שכונתה בשם ‘משפט בייליס’. השלטונות גייסו סטודנט בשם גולוביוב שהעיד בשבועה שראה את מנדל בייליס רץ אחרי הנער במפעל ליצור לבנים. הוא לא העיד שראה את הרצח, ככל הנראה בשל החשש שהוא לא יידע לענות על שאלות כמו מספר הדקירות שדקר הרוצח את הנער או להצביע על זירת הרצח עצמה.

מנדל בייליס נעצר לאלתר ומיד החלה מהומה גדולה. הלוויתו ההמונית של הנער הפכה עד מהרה להפגנה אנטישמית ענקית שבמהלכה קראו לחולל פרעות ביהודים. האוירה ברחוב הרוסי היתה מתוחה וטעונה.

רק בשנת תרע”ג, כשנתיים וחצי מיום מעצרו, נפתח משפטו בקייב. התביעה התכוננה היטב למשפט, ושאפה להפוך אותו למשפט ראוה כנגד כל יהודי המדינה. במקביל אורגן מסע הסתה מתוזמן בעיתונות דאז כנגד היהודים.

העולם היהודי כולו עמד על רגליו והתגייס כדי לאפשר לאותו בייליס הגנה נאותה. סוללת עורכי דין ידועי שם גויסה מכל העולם על מנת להפריך את הטענות השקריות. מי שעמד בראש צוות ההגנה היה אחד מעורכי הדין המפורסמים והמוכשרים ביותר ברוסיה, יהודי בשם אוסקר גרוזנברג.

רבה של העיר מוסקבה, הרב יעקב מזא”ה [-מזרע אהרן הכהן] זצ”ל, נטל על עצמו ביחד עם צוות שלם של רבנים את המשימה לעזור לעורכי הדין להוכיח מדברי חז”ל שליהודים אסור באיסור חמור להכניס דם לפה, אפילו של בהמות וחיות, קל וחומר דם אדם!

מכיון שעדויות בעלות משקל נגד בייליס עצמו לא היו קיימות, בחרה התביעה ללכת סחור סחור ולנסות להוכיח שהרצח נעשה ממניעים פולחניים שמקורם בדת היהודית. לשם כך חיפשה התביעה תיאולוגים ‘מומחים’ בספרות היהודית שניסו להוכיח מהתלמוד את השקפת היהדות על נוצרים.

התביעה הביאה, בין השאר, כומר קתולי מהעיר טשקנט בירת אוזבקיסטן, שהוצג כמומחה ליהדות, והיה אמור להוכיח על פי המקורות היהודיים כי ישנה מצוה לערב דם במצות.

באחד הדיונים בבית המשפט, ציין הכומר שיש לו הוכחה ניצחת מהתלמוד מה “באמת” חושבים היהודים על הנוצרים. הכומר שלף מקור תלמודי מסעיר, שהדהים את צוות ההגנה היהודי אשר התקשה להתמודד נגדו. הכומר ציטט את דברי הגמרא: “אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם” (בבא מציעא קי”ד ע”ב).

“אם היהודים אינם מחשיבים אותנו לבני אדם”, פנה הכומר לשופט, “מה פלא שדמנו הותר והם יכולים גם לשחוט אותנו ולערב את דמנו במצות?!”.

הטענה הזו התפרסמה מיד בכל רחבי העולם, ואפילו המועצה הרבנית בראשות הרב מזא”ה לא הצליחה למצוא תשובה מניחה את הדעת, עד שב”ה נשלח אליו מכתב מאת הגאון רבי מאיר שפירא זצ”ל (שהיה אז אברך צעיר עדיין ולא נודע בגדלותו) ובו תשובה ניצחת:

למין האנושי יש בתורה ארבעה שמות נרדפים: אדם, איש, גבר, אנוש. כל אחד מהשמות הללו מופיע גם בלשון יחיד וגם בלשון רבים: איש – אישים; אנוש – אנשים; גבר – גברים. רק המלה “אדם” אינה קיימת בלשון רבים, שהרי לא אומרים “אדמים”.

המלה “אדם” מסמלת שכולם באים מאדם אחד וכולם מרגישים חלק מאותו גוף. כל אחד מרגיש שהשני הוא חלק ממנו, בשר מבשרו. רק העם היהודי יכול להתהדר בתואר הנפלא שהוא חטיבה אחת שאינה נראית כמורכבת מאנשים רבים, כולם מרגישים גוף אחד ונשמה אחת. רק אצלנו, עם ישראל, כשיהודי אחד בסוף העולם שרוי בצרה, חבריו חשים את כאבו ומנסים לעזור לו בכל ביכולתם.

אם כן, צדקו חז”ל באומרם: אתם אלו שיכולים להתהדר בתואר ‘אדם’ – תואר המבטא את ייחודיותו ואחדותו של העם היהודי, ואין הגויים יכולים להיקרא ‘אדם’. הם אמנם קרויים ‘בני אדם’, אבל לא ‘אדם’ אחד.

בטרם סיים הרב מזא”ה להשיב תשובה ניצחת זו לפני התביעה והשופטים, הוסיף: “ההוכחה הטובה ביותר לדברי, היא מעצם משפט זה – מתקיים כאן משפטו של יהודי עלום בעלילה שפלה, ומכל קצוות תבל התגייס העולם היהודי יחד כאיש אחד לעמוד בפרץ. אמור נא אדוני השופט, מה היה קורה אילו גוי היה נשפט על עלילה דומה? האם למישהו היה אכפת? וכי לגויים במדינה אחרת היה הדבר משנה? אולי בני עירו היו מגלים סקרנות אך לא מעבר לכך… כאשר יהודי כמו מנדל בייליס מואשם ברצח – כל יהודי באשר הוא מרגיש כאילו הוא בעצמו יושב על ספסל הנאשמים.

“ולא עוד אלא שאתם בעצמכם מודים בעובדה שאנו מוגדרים ‘אדם’ אחד… הלא כל בעל שכל יודה, שאף אם נניח שהנאשם חטא – שאר היהודים מה עשו?! ומה טוענת התביעה: עם ישראל רצח… לא אומרים “מנדל בייליס רצח”…

אגב, על פי עצת חכמי ישראל, כדי להוכיח שהכומר הנזכר אינו מבין דבר בתלמוד, טמן צוות ההגנה ‘מוקש’ שגרם לפגיעה קשה באמינותו של הכומר האנטישמי.

במהלך המשפט שאל אותו נציג ההגנה: “אמור נא באיזו תקופה חיה בבא בתרא”. הכומר לא ידע שבבא בתרא זהו שמה של אחת המסכתות בתלמוד, וחשב שהכוונה לסבתא בתרא, שכן ברוסית “בבא”, זה התרגום של סבתא.

“איני יודע באיזו תקופה חיה אותה סבתא ואיני מבין איך היא קשורה למשפט החשוב שמתנהל כאן” ענה הכומר, ושם את עצמו ללעג וקלס. כשהסבירו לשופט מה זה “בבא בתרא”, פרצו כל הנוכחים בצחוק ולעגו לבורותו של הכומר בתחום שבו הוא מגדיר את עצמו כמומחה.

בסופו של דבר, בשנת תרע”ד, זֻכָּה מנדל בייליס ושוחרר וכל העם היהודי נשם לרווחה. על פי הזמנתו ובקשתו של הרב קוק זצ”ל, עלה בייליס לארץ ישראל בשנת 1914 אולם לא הסתדר תעסוקתית וכלכלית, ובשנת 1920 היגר עם משפחתו לארצות הברית והתיישב בניו יורק.

לאחר המהפכה הבולשביקית, נפתח מחדש תיק הרצח של הנער בן ה-12, והחקירה גילתה שעלילת הדם נרקמה היטב על ידי מספר רב של בעלי תפקידים שחברו יחד כדי להעליל על מנדל בייליס ולהחיות את עלילת הדם. הקומוניסטים הוציאו להורג חלק מהאחראים לעלילת הדם, וכן הוצאה להורג גם הרוצחת האמיתית ורה צ’יביריאק.

בייליס נפטר בכ”ד בתמוז תרצ”ד (1934) ונקבר בבית העלמין בקווינס במדינת ניו יורק. וכך נכתב על מצבתו:

בן אדם, שים לב לזה הקבר / בו ינוח איש קדוש בחיר גבר / רשעי קייב העיר שמוהו למטרה / ועל כל ישראל פרשו הצרה / העלילו דם ילד נוצרי דורשת אמונתו / לימי חג הפסח הוא לעדתו / אסרוהו בכבלים ויורידוהו אל הבור / ושנים אחדות לא ראה אור / ובעד כל ישראל עוּנה עד דכא / תנו כבוד לנפש טהורה וזכה / יתלונן בצל שדי במרומי שמים / עד יקיצו הנרדמים לחיים.

לעוד מאמרים של הרב עובדיה חן
למאמר הבא
למאמר הקודם

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרב עובדיה חן

4
10
267

מאמרים חדשים

החלום שהתגשם

כשהוא רכון על מחברות חידושיו הפזורות על השלחן, ישב ר' משה והתבונן בכתבי ידו. "מתי1 לקריאה
שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0 /span>
×
ArabicEnglishFrenchHebrew