ממנין בחורים למנין מוסדות

לרגל ארבעים שנה ליסוד מעוז התורה ישיבת “כסא רחמים” בארץ הקודש, התכנסו אל שלחן אחד את קברניטי הישיבה, ובראשם מרן ראש הישיבה שליט”א, יחד עם התלמיד הראשון של “כסא רחמים” בתונס * במשך שעה ארוכה ניאותו הרבנים לחשוף בפנינו טפח מהעומד מאחרי הקמת הישיבה בארץ ישראל, מבית המדרש ששכן בעזרת הנשים של בית כנסת בפרדס כץ עד לקמפוס הענק על שלל סניפיו * בשיחה רווית גילויים מרתקים הם מספרים על ההתחלה הקשה (“אם אבא לא היה פותח את הישיבה בתונס, לא היינו מעיזים להתחיל עם זה”), כברת הדרך הארוכה (“ההשגחה פרטית כל כך גדולה עד שלא מרגישים את הנסים”), שיטת הישיבה (“במקום לפלפל ולפלפל, עוקרים את הפלפול מעיקרו, ומראים שאין בכלל שאלה”), ומגלים את סוד הצלחתה של הישיבה (“הסוד של הישיבה זה האמת שלה”) * דמות הכסא *

מי היה מאמין, אבל ישיבת “כסא רחמים” המעטירה על בנייניה המפוארים והיכלותיה הטמירים, לא התחילה מאליה יש מאין. למרבה הפלא, הכל החל בעזרת נשים צפופה של בית כנסת קטן בפרדס כץ, עם עשרה בחורים בלבד! וכמו שאומרים, כל השאר היסטוריה…
 
ארבעה עשורים אחרי, זהו ציון דרך די חשוב ומשמעותי כדי לעצור מעט בסימן “ארבעים שנה ה' אלוקיך עמך לא חסרת דבר”, ולספר על דברי ימיה של הישיבה ממבטם של אלו שהקימוה בעשר אצבעותיהם.
 
המעמד מרגש. לא בכל יום מזדמנת פגישה שכזו. זה לצד זה יושבים כאן קברניטי הישיבה, כשהכבוד וההערכה שהם רוחשים איש לרעהו מעורר הערצה. הזכרונות קולחים מפיהם בשטף, כשכל תשובה הם מתבלים בציצים ופרחים מדברי חז”ל.
 
לשיחה מצטרף גם הרה”ג רבי אליהו ענקרי שליט”א, מי שיוכתר על ידי ראש הישיבה בהמשך השיחה כ'תלמיד הראשון של כסא רחמים'. רבי אליהו נשוי לאחותו של רבנו האיש מצליח, ונודע בכושר עיונו. בעבר שימש כמורה צדק באחת העיירות בתוניסיה, וכיום הוא עוסק בייסוד מוסדות תורה ברחבי הארץ, וכן הוא מפקח במתיבתא ובתלמוד תורה של הישיבה. האחים בני הגאון 'איש מצליח', רוחשים לו כבוד, למרות שהוא מצטנע במראה חיצוני פשוט. במהלך השיחה, יציין מרן ראש הישיבה כי רבי אליהו טרח הרבה למען הישיבה, ואמו היא ששילמה חלק מדמי השכירות של הישיבה בתונס בשנה הראשונה.
 
המקום שנקבע לשיחה הנדירה, היא לשכתו של מרן ראש הישיבה שליט”א, שם שוכן בית עקד הספרים, ספרייתו של האב הגדול מייסד הישיבה מרן הגאון רבי מצליח מאזוז זצ”ל. ניחוח הספרים העתיקים, יחד עם גלימתו של ה'איש מצליח' ושלל חפציו האישיים המונצחים במוזיאון השוכן במשרד, מעניקים את ההשראה לשוב במנהרת הזמן ולהיזכר כיצד הכל התחיל.
 
לא נכנעים לשטן
שנת תשל”א. בני מרן האיש מצליח זצוק”ל מגיעים ארצה, כשהם שבורים ורצוצים מהירצחו של אביהם הקדוש מייסד הישיבה, וסגירתה של הישיבה בתונס בעקבות כך. אם סבר השטן כי שלש יריותיו של הערבי הארור, יעצרו את הכל, הרי שטעה בגדול. הסתלקותו של האב הנערץ, לא עצרה את המשך מורשתו, אדרבה.
 
אש אהבת התורה שֶׁיָּקְדָה בקרבו של רבנו מייסד הישיבה, וחדרה עמוק עמוק בלב בניו הגדולים שליט”א, המשיכה לבעור ביתר שאת. מהרגע שהניחו רגליהם על אדמת הקודש, המשימה היחידה שעמדה מול עיניהם היתה: חידוש ישיבת “כסא רחמים” בארץ ישראל!
 
השחר הפציע ולשיחה הפריע
* איך היה המפגש הראשוני עם הארץ החדשה? אנו מתעניינים בפתח השיחה.
מרן ראש הישיבה: “בשבת הזו (ט' בסיון), ימלאו בדיוק ארבעים שנה לעלייה שלי בחודש סיון תשל”א. אני הגעתי לארץ ישראל השני מבין האחים. כשירדתי מהמטוס, רציתי מאוד לנשק את אדמת ארצנו הקדושה שכל כך השתוקקתי אליה, ככתוב: “כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו”, אבל התביישתי… אחר כך שמעתי על עולים מתימן שעשו כך”.
 
רבי צמח מאזוז: “אני באתי הראשון מבין האחים, בליל חמישי אור לז”ך בניסן התשל”א. כשירדתי עם בני ביתי מהמטוס, השעה היתה בערך 3:30 לפנות בוקר. הסוכנות ומשרד הקליטה בנמל התעופה, הזמינו לנו מונית על חשבונם לקחת אותנו לנתיבות אל הדוד הגאון רבי שלמה מאזוז זצ”ל, אחיה של אמא ע”ה. אך אחרי שעלינו למונית, בקשתי מהנהג שיסיע אותנו לרחוב ביאליק 5 בפרדס כץ. חשבתי ששם גר ידידנו משכבר הימים רבי שמואל עידאן זצ”ל (שהיה בקשר עמנו, ואחרי פטירתו של מר אבינו שלח לנו מכתב לתונס שכדאי לחדש את הקמת הישיבה בארץ). אלא שהיתה זו טעות, רבי שמואל היה גר בבנין מס' 7. בהשגחה פרטית, הגעתי באותו בנין לדלת הנושאת את שמו של ר' נחום סעדון, אותו הכרתי מתונס שהיה אחד מידידיו המיוחדים של אבא זצ”ל. דפקתי על הדלת, ולמרות השעה המאוחרת, הוא הכניסנו לביתו בשמחה, ונתן לנו חדר. לאחר כמה דקות צלצל לרבי שמואל, וגם הוא בא מיד, ואז נשארנו כשבת אחים גם יחד עד אור הבוקר, וכל השיחה נָסַבָּה על יסוד הישיבה מחדש”.
 
הרב נחום סעדון זצ”ל, עליו מספר הרב צמח, היה ממנהלי הישיבה וממקימיה בארץ, ונפטר מעמנו בשנה הזאת כשהוא בגיל 90. תקופה קצרה לפני פטירתו, ערך עמו כותב השורות ראיון קצר. במהלכו, סח לנו רבי נחום על הלילה ההוא מנקודת מבטו. הוא סיפר כי עוד באותו לילה שהגיע הרב צמח, לא אבה לישון, ואמר “בוא ונדבר על הקמת הישיבה”. רבי נחום ניסה להניאו בתואנה כי עליו לנוח מהטיסה, אך משראה כי הדבר בוער בעצמותיו, קרא רבי נחום לידידו ועמיתו רבי שמואל עידאן ז”ל, והם ישבו ודנו על הקמת הישיבה. כאמור, מי שקטע את שיחתם, היה אור הבוקר שהחל אט אט להפציע מבעד לחלון, בלא ששמו לב לשעות החולפות…
 
רבי רחמים מאזוז: “אני אמנם יצאתי מתונס ראשון, אבל התעכבנו כחודשים וחצי במחנה עולים בצרפת [תוך כדי הדברים נזכר מרן ראש הישיבה כי היה זה על פי חלום שראתה אמו הרבנית ע”ה שמרן “איש מצליח” אמר לה שרבי רחמים יֵצא ראשון מתונס, והיא עמו. “כי מלאכיו יצוה לך” גימטריא 'רחמים']. לאחר שבוע של הפלגה בים, הגענו ארצה עם שאר בני המשפחה שיחיו ומרת אמי ע”ה. בשבת חנתה האוניה ביון. כל הנוסעים ירדו, אך אני ומשפחתי נשארנו באוניה, כיון שלפי ההלכה כדי להיכנס לעיר בשבת צריך לקנות בה שביתה בערב שבת. אמנם, לפני כמה שנים, מצאתי פוסק שהיקל בזה… והוא הגאון ר' אברהם אדאדי זצ”ל בספר “וירא אברהם” (חא”ח סי' טו”ב) שסיפר שבהיותו בן טו”ב שנה נסע לארץ ישראל עם מר זקנו והגיע בערב חג השבועות, וירדו מהאוניה בליל שבועות. והתלוננו עליו שחיללו יום טוב, ואמר להם כי בספר “טוב עין” למרן החיד”א מתיר בזה. ולאחר שנים רבות מצא להרדב”ז שאוסר בזה, ומ”מ בנדונו שהיה סבו אדם מבוגר וקשה לו לכן הקילו.
 
ממה התפעלו העיתונאים?
* איך קבלו תושבי הארץ את העולים החדשים, שמן הסתם, בלטו באישיותם המיוחדת?
הרב צמח: “למרות שעברו ארבעים שנה, אני עוד זוכר היטב, שביום בואו של מר אחי הגאון הגדול ראש הישיבה, הציגו לפנינו לפחות שני עיתונים, המודיע וידיעות אחרונות, אשר פרסמו כתבה על התופעה שטרם נראתה – עולה חדש מתוניסיה היודע לדבר עברית רהוטה וצחה, למרות שמעולם לא ביקר בארץ. הם גם שאלוהו מספר שאלות”.
 
“אני עוד זוכר שלמחרת, רבי שמואל עידאן שהיה עובד בסוכנות, בא לבקר את ראש הישיבה עם אחד מחברי הסוכנות, ואמר לו: “הנה הרב שלנו הגיע מתונס”. הלה הגיב בחיוך “זה מהשחורים?”. ראש הישיבה לא התבלבל וענה מיד: “גם התנאים היו כמונו! ומשנה מפורשת היא בנגעים ריש פרק ב': “רבי ישמעאל אומר, בני ישראל אני כפרתן, לא שחורים ולא לבנים אלא בינוניים”… אותו פקיד שהיה גם יודע ספר התנצל: “לא התכוונתי ח”ו לפגוע רק סתם לצחוק!”.
 
את לשון הקודש למדו בני האיש מצליח מלשון המקרא ובפרט מלשון חז”ל, ולפיכך כאשר הגיעו לארץ אירעו מספר אנקדוטות משעשעות עקב ההבדלים בין שפת חז”ל לעברית של היום. “בשנים הראשונות בארץ”, מספר הרב צמח, “אחרי שנולד לי בני רבי מצליח הי”ו, בקרתי ב”טיפת חלב”. אמרו לי “עכשיו שהתינוק גדל, תתנו לו לאכול 'דייסה'”. המלה הזו היתה מוכרת לי מהגמרא בברכות (ל”ז ע”ב), ושם הכוונה על בישול חיטה כדוגמת החמין של שבת. התפלאתי בקול: “לתינוק בן חודשיים נותנים דייסא? זה כבד עליו! עד שהלכו והביאו לי קופסת 'דייסה', והראו לי על איזה דייסה מדובר”.
 
רבי רחמים נזכר בחיוך שגם לו אירע מקרה דומה: “יום אחד, נכנסתי לחנות כדי לקנות ערק, ובקשתי “שכר”. כשראיתי שהמוכר אינו מבין מה אני רוצה ממנו, ניסיתי לשנות ל”יין שרף” המורגל בפי פוסקי אשכנז, אך גם זה לא הובן. אז אמרתי בנימת יאוש “ערק”… אז המוכר פלט “אה… תגיד ערק כמו כולם”…
 
העיקר – להתחיל
לפני שדאגו לפרנסה, לפני שמצאו בסיס לתמיכה כספית, ולפני שקבלו תקציבים מסודרים, החליטו הבנים לפתוח את הישיבה מתוך בטחון איתן בבורא עולם, בחיקוי מושלם אחר הנהגת המופת של רבנו האיש מצליח, שפתח את ישיבתו בתונס במסירות נפש, כמעט בלי תקציב מסודר… וכך, אחר מספר חודשים בהם זכו לחונן את עפר ארצנו הקדושה, בסיוע מקורבים ובעזרת הפרוטות שנשארו מקופת הישיבה בתונס, תקעו הרבנים שליט”א יתד בארץ הקודש, וייסדו כאן את הישיבה מחדש בחודש אלול תשל”א, מתוך מטרה אחת לשם שמים: להמשיך מורשת אבות, בדרך הלימוד והעתקת השמועה המסורה בידינו מאבותינו ורבותינו גאוני ספרד לדורותיהם מימי הראשונים והגאונים.
 
* כדי לפתוח ישיבה באותם ימים ועוד ישיבה ספרדית – אנו תוהים בקול – דרושה תעוזה רבה. ואם אין שום מקור תמיכה, הדבר נראה בגדר חלום, ומה גם שהקמת הישיבה היתה בצל האסון הכבד בפטירת האב הגדול. מנין היה את האומץ והנועזות לאנשים צעירים בגילאי העשרים, לטול על שכמם את עול הקמת הישיבה?
מרן ראש הישיבה: “שואלים, מדוע הקב”ה מיהר ונתן את התורה בסך הכל חודשיים אחר יציאת מצרים, ולא נתן שהות של שנה-שנתיים על מנת שבני ישראל יכינו את עצמם? ומשיבים, שדבר שאינו נעשה מיד, לבסוף לא יוצא ממנו כלום. אחר רציחתו של אבא, לב כולם היה חם להמשיך את הישיבה ולפתוח אותה בארץ ישראל, בפרט שזו היתה הצוואה שלו, שתכנן להמשיך את הישיבה בארץ ישראל. אילו היינו מחכים, סביר להניח שהישיבה לא היתה נפתחת לעולם. וכפי שאכן קרה אחר פטירתו של רבי רחמים חי חויתה הכהן זצ”ל. פרסמו אז שצריך להקים ישיבה בארץ על שמו, וכיון שלא נעשה דבר מחוסר אמצעים, מתשי”ט שנת פטירתו עד שנת תשל”א שהוקמה כסא רחמים בארץ על שמו, לא קמה שום ישיבה. צריך להתחיל גם בלי כסף! אבל כמובן, שאם אבא לא היה פותח את הישיבה בתונס, לא היינו מעיזים להתחיל עם זה.
 
“באותו זמן לא היו עוד ישיבות ספרדיות, חוץ מישיבת פורת יוסף וישיבת הרמב”ם של הרב חפוטא שליט”א, שאגב אנו זוכרים אותו לטובה בכך שבניגוד לאחרים עזר לנו בסידור העניינים של “תלמיד ישיבה מוכרת”, כדי לפטור את התלמידים מהצבא, בתנאי שנבוא פעם בשבוע לשמוע שיעור שלו בספר המצוות”.
 
“חז”ל אומרים: מעשה אבות סימן לבנים”, מצטרף הרב צמח לדברים, “תעוזתו של מר אבינו לפתוח את הישיבה בתונס, כאשר אין מאחוריו מימון מסודר, עודדה אותנו שצריך להתחיל, בבחינת “דבר אל בני ישראל ויסעו”. היו ידידים נלהבים של הישיבה, שהרפו את ידינו מלפתוח את הישיבה כל עוד שאין בסיס כספי מסודר, אבל לא קבלנו את דבריהם. אני זוכר שאנשים שאלו אותנו בפליאה “איך אתם מעיזים לפתוח ישיבה?!”, ואנו ענינו “כמו שאבא פתח את הישיבה מכלום והצליח, כך אנו נעשה ונצליח…”. כנראה שרצון הקב”ה היה שהישיבה תעבור לארץ ישראל, ודרך לימוד העיון הספרדי יתפשט כאן”.
 
הרב צמח מבקש להדגיש דבר חשוב, שיש ללמוד ממנו פרק נפלא בהסתכלות אמיתית: “התנא באבות אמר: “ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם”. מלמד לנו התנא, שלא נטעה לומר שאנו הקמנו את הישיבה בעשר אצבעותינו, אלא הקב”ה! אבל הוא מוכן לתת לנו שכר הרבה כאילו עשינו”.
 
סיוע?! מאן דכר שמיה
* היה לישיבה איזה סיוע מטעם הממשלה?
“סיוע?!”, מתפלא מרן ראש הישיבה, “היה קשה מאוד, היינו מחזרים על הפתחים. ארץ ישראל נקנית ביסורים ותורה נקנית ביסורים, וכאן היו גם שתיהן”.
 
הרב צמח: “ביום הנחת אבן הפינה של הישיבה, הלכתי עם ר' רחמים קבלן הי”ו (מחברי העמותה) לרב פארדו זצ”ל שהקים הרבה מוסדות תורה. כשהגענו לביתו, ראינו בית פשוט למראה. ביקשנו את עצתו: “היום אנו ב”ה בונים בנין, תן לנו עצה, כסף מנלן?”. “לא אתן לכם עצה, כי תזרקו אותה”, סירב הרב פארדו, והסביר כי הציע את עצתו לרבים, אך הם לא השתמשו בה. דחקנו בו, והוא ניאות ללמדנו פרק במסירות: “כשהקמתי את מוסדותיי הלכתי מחנות לחנות ומבית לבית, תשעה ירקו בפני, והעשירי נתן כנגד כולם. אם תעשו כך מוטב, אך אם תִּפָּגְעוּ מכל אדם, ותתייאשו, לא תוכלו לבנות דבר”.
 
במעטפה היו 20,000 דולר
כך בהתרגשות רבה, נפתח המחזור הראשון של הישיבה בבני ברק, בראש חודש אלול התשל”א, וקול התורה החל להדהד ברחוב “שלוש השעות” בפרדס כץ. היתה זו דירה קטנה בת שנים וחצי חדרים. החדרים שמשו כפנימיה לתלמידים, וחצי חדר לאב הבית ר' משה כהן ורעייתו כמונה הי”ו שדאגו במסירות לתלמידים וטיפלו בכל צרכיהם. “אולם הלימוד” היה עזרת הנשים בבית הכנסת “בית רחמים”, ושלש פעמים ביום שבו התלמידים לפנימייה לארוחות וללינה. הישיבה אז כללה עשרה תלמידים בסך הכל (כמה מהם מגדולי תלמידי החכמים של דורנו…). הצפיפות בבית החלה להכביד מאד, ואז נוספו עוד תלמידים ועוד תלמידים, ורבני הישיבה לא נמנעו מלקבל. רק ניסו לחשוב כיצד ואיך להעניק לתלמידים תנאים טובים יותר…
 
* הקמת הישיבה כידוע לוותה בשרשרת נסים פלאיים והשגחה פרטית שאפשר למלא ממנה כתבה נפרדת. כדי לפרסם את נסי הקב”ה, אולי יציינו הרבנים את הקורות מאז…
הרב צמח: “בישיבה קורים ב”ה הרבה נסים. השגחה פרטית היא לחם חוקנו יום יום, עד כדי כך שלא מתרגשים מהנסים. צריך רק לפקוח עיניים ולראות. אספר את אחד מסיפורי ההשגחה שליוו אותנו. כששכנה הישיבה ברחוב הרצל 50 ב”ב, היה המקום דחוק מאוד, ורצינו מאד למצוא מקום מרווח יותר. בשנת התשל”ה הוצע לנו הבנין ברחוב הרב שר 14. פנינו לעו”ד שטיפל בבנין, וביקשנו שישכיר לנו ב”דמי מפתח”. הוא בתמורה ביקש 25,000 לירות דמי מפתח ושכר חודשי בסך 2000 לירות, וכן שכל השיפוץ יהיה על חשבוננו. למרות שאיני בעל עסקים והייתי צעיר מאד, האיר ה' את עיני ועניתי לו: “יש לי הצעה אחרת, במקום 25,000 לירות נשלם 50,000 לירות, והשכירות החודשית תהיה רק 1000 לירות”. הצעתי התקבלה, הוא הכין חוזה, חתמנו בשעה טובה ומסרנו שני שיקים של 25,000, אחד במזומן, והשני לחודש הבא. לשיק השני לא היה לנו כיסוי, וכל החודש הייתי מודאג מאין יבוא עזרי? והנה, יומיים קודם פרעון השיק, פגש אותי הצדיק הצנוע מר פרץ חורי זצ”ל מאשקלון, מסר בידי מעטפה, ואמר לי “יש כאן קצת כסף לישיבה”, והלך! פתחתי את המעטפה ומצאתי בה לתדהמתי למעלה מעשרים אלף דולר, שזה היה מספיק לכסוי השיק, ולהתחלת השיפוצים, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו!
 
“כמעט עשר שנים חלפו ו…שוב הבנין ברחוב הרב שר צר היה מהכיל. ישיבת צוות מצומצמת נערכה ובה הביע את דעתו, חבר ההנהלה, ר' רחמים קבלן שפעל רבות למען התפתחות הישיבה, כי אין לשקוט על השמרים, וחייבים לחפש מגרש ולבנות בנין! בעינינו, נראה הדבר כמו חלום רחוק ובלתי ניתן להשגה, שהרי מדובר בסכומי עתק שלא ניתן לגייס עם כל הרצון הטוב. אך ר' רחמים קבלן לא אמר נואש, מאחר והמגרשים בבני ברק יקרים מאוד, פנה לחפש מגרש בפאתי העיר בגבול של רמת גן, וה' סייע בידו! מגרש גדול של חצי דונם נמצא במחיר זול יחסית, בגלל שהעירייה לא הרשתה עדיין לבנות במקומות אלה, כדי שקודם יאכלסו את מרכז העיר. ר' רחמים שהיה עובד בעירייה, בירר אצל ראש העיר אם הקפאת הבניה באזור זה עומדת להסתיים. ראש העיר סירב לענות לו על זה, אך אמר “אם אתה שואל אותי אם לקנות או לא, אני אומר לך תִּקְנֶה!”. ובאמת, אחרי חודש מקניית המגרש הופשרה ההקפאה, והמחירים זינקו.
 
“בינתיים, לא ידענו מהיכן נביא את הסכום העצום של רכישת המגרש? יום בהיר אחד, במשרד הישיבה הקטן מצלצל הטלפון. מעבר לקו היה פקיד מבנק מזרחי, שסיפר לתדהמתנו כי חשבון הישיבה זוכה בתרומה אלמונית בסך של מאה אלף פרנקים שוייצרים! תקופה קצרה אחר כך, דפק יהודי פשוט על דלת ביתי כשהוא מזדהה כמר כהן. האיש היה ענייני: “אני הוא תורם הכסף לבניה, ברצוני לראות את מגרש הישיבה!”. נסיעה של רבע שעה במונית הובילה אותנו אל המגרש שהיה באזור שומם יחסית ומלא עשבים גדולים. כל האזור של שיכון ו' לא היה אז מיושב. תוך כדי דברים, אמר מר כהן כי הוא עומד על כך שבימים הקרובים תערוך הישיבה את קניית חומרי הבנין, ולא ישאירו את הכסף בבנק עד לקבלת הרשיונות. הדבר היה לפלא בעינינו, מדוע הוא מתעקש על כך?! כדאי להמתין בסבלנות ולחכות לאישורי העיריה, ואז לבצע את הרכישה בנחת… אך כדי לכבד את רצונו של התורם הוזמנו החומרים לבניית חלק גדול מהישיבה.
 
“איני יודע, אולי היה זה אליהו הנביא, שהרי כנבואה היתה בפיו. תקופה קצרה חלפה והיוקר האמיר מאוד באופן שגם חומרי הבנין הכפילו ואף שלשו את מחירם! למפרע הֵבַנּוּ כי מישהו אחר מנהל את הישיבה מלמעלה והוא מושך בחוטים לטובת התורה הקדושה!
 
“בסיומה של הפגישה עם מר כהן הלא מוכר, שאלתי אותו: “מה כבודו דורש תמורת התרומה הנכבדה? אולי בית מדרש על שמו…”. התורם נענע בראשו לאות סירוב. ואני לא הרפיתי: “אז רק אם אפשר לקבל את מספר הטלפון או הכתובת שלך כדי להזמינך לחנוכת הבית…” האיש סובב את פניו והפטיר: “לא צריך!”.
 
“מי זה היה? היכן הוא היום? איך הגיע לישיבה? שאלות שנותרו ללא תשובות!
 
“כמו כן, יש לציין כי מלכתחילה לא חשבנו לקנות את המגרשים של שני הבניינים הנוספים שבנינו ברחוב הרב עוזיאל. ה' שמר אותם בשביל הישיבה, שלא יקנו אותם, עד שהיה לנו צורך בהם עקב התרחבות הישיבה”.
 
“אנו גאים בשיטה הספרדית”
* שאלה שנשאלת רבות. כל המתקרב אל בנין הישיבה, לא יכול להתעלם מן הכתוב עליו: “ישיבת כסא רחמים ספרדית”. מדוע לחרוט את ההדגשה – כסא רחמים “ספרדית”?
השאלה שנראית שולית-מה, מתבררת כמהותית עבור הרבנים. מתברר, כי אין זה רעיון שהתחיל כאן בארץ, אלא עוד בימים הראשונים בהם הקים רבי מצליח את הישיבה בתונס, קבע את שמה: “ישיבת כסא רחמים ספרדית”, ואפילו על המסמכים הרשמיים של הישיבה ודפי המשרד הופיע השם המיוחד: “ישיבת כסא רחמים ספרדית” בשלוש שפות: עברית, ערבית וצרפתית.
 
רבי מצליח עצמו נדרש על כך, כאשר ביקר בישיבה מנהל הג'וינט בתונס הרב יהושע אברמוביץ' ז”ל. האורח הנכבד ערך סיור בישיבה ובין היתר גילה את אבן השיש אשר חרוט עליה: “ישיבת כסא רחמים ספרדית“. בפליאה רבה שאל את רבי מצליח: “מדוע ציינתם “ספרדית” וכי יש כזו גם אשכנזית, שאתם באים להבדיל ביניהן?!”. ענה רבי מצליח: “אף הרמב”ם שנולד בספרד כתב בהקדמת ספרו: “אני משה בן מימון הספרדי“, וכי יש משה בן מימון אשכנזי?! אלא, שהרמב”ם מתנאה ומשתבח ביחוסו, בלימודו, בהבנתו הישרה והפשטנית האמיתית כדרך חכמי ספרד! אף אני קבעתי את שמה של ישיבתי כך, על מנת לשבחה ולרוממה שהיא צועדת בעקבות גדולי התורה הספרדים בדרך הלימוד ובעומק העיון, בהבנת דברי רבותינו הראשונים בעמקותם ואמיתותם בלי סילופים ופירושים שלא עלו על לבם, ובקריאה המסורתית והביטוי הנכון!”.
 
בניגוד למה שניתן לחשוב, מרן ראש הישיבה מפתיע כי הרב הגדול ידע כי בארץ ישראל יש ספרדים המרגישים הרגשת נחיתות, ולכן חשוב היה לו להדגיש שאנו גאים בשיטה הספרדית. תמיד הקפיד להרים את המורל של הספרדים. למרות שהעריך וכיבד את גאוני וחכמי אשכנז (ואחד מהם היה ידידו הגאון האדמו”ר מצישינוב זצ”ל מניו יורק, שהתכתבו ביניהם כמה שנים בהלכה), עם זאת מעולם לא ראה את עצמו מספר שתים, וכך חינך את בניו ותלמידיו, בבחינת “ויגבה לבו בדרכי ה'”.
 
“היום אנשים מחפשים להסתתר מחמת הספרדיות שלהם”, אומר מרן ראש הישיבה והצער נמסך בקולו, “כאילו רבותינו הספרדים לא היו מספיק חכמים, לא ידעו לפסוק, ללמוד, לכתוב, בשעה שכל היסודות יצאו דוקא מהספרדים. בפסיקה – הרמב”ם הוא הראשון שחיבר ספר פסיקה בסדר מופתי, הטור הלך בעקבותיו. בשירה – היו לנו רבי שלמה אבן גבירול ורבי יהודה הלוי שהשירים שלהם נוטפים דבש (אילו היה לנו בארץ ישראל יומיים חג שבועות, היינו קוראים את האזהרות שלו ומסבירים). בעיון – יש לנו את גדולי הראשונים: הרמב”ן הרשב”א הריטב”א וכו', שעיונם נפלא. בכל זאת העולם מתבייש להיות ספרדי. רבנים ספרדים מייסדים ישיבות ספרדיות, והכל בשיטה הליטאית. הם אינם יודעים כי השיטה הליטאית של רבי חיים מבריסק נוסדה בגלל ההשכלה. ראה רבי חיים מבריסק שאנשים אינם אוהבים ללמוד, אמר ניתן להם טעם בלימוד עם חפצא וגברא, אבל לפני כן כולם היו לומדים בעומק הפשט. היום הפשט הלך לטובת הפלפולים. לכן אנו מכריזים בגאון שאנו ספרדים ההולכים בשיטה הספרדית”.
 
לרבותא דמילתא, מחייך מרן ראש הישיבה ומביא בדרך הלצה את דברי הגמרא במסכת בבא קמא (דף צ”ב ע”ב): אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי: 'מילתא גנאה דאית בך – קדים אמרה'? אמר ליה: דכתיב (בראשית כד, לד) ויאמר: “עבד אברהם אנכי”. כלומר, אם אנשים מסתכלים במבט שלילי על העיסוק, העדה או המראה שלך, תקדים אתה ותאמר להם שאתה כך וכך, ואז לא יוכלו לראות זאת כגנאי, שהרי אתה עצמך משתבח בדבר.
 
עם זאת, מדגיש מרן ראש ישיבה כי בשיטת העיון שלומדים בישיבה, למדו כל רבותינו הקדמונים, אשכנזים וספרדים כאחד, אלא שבמשך השנים היא נותרה בעיקר אצל הספרדים.
 
הרב צמח מוסיף שתי אפיזודות בענין: “פעם התארח כאן בחור אשכנזי לכמה ימים, ואז שאל: “מדוע אתם קוראים לשיטה שלכם דרך ספרדית, הרי אני רואה שמהרש”א ומהרש”ל האשכנזים למדו בשיטה שלכם?”… ופעם אחרת ביקש רב אשכנזי להשתתף בשיעור שלי, אמרתי לו: “בכבוד”. ראה שמתמקדים הרבה על מהרש”א, ובסוף השיעור אמר לי “אני רואה שהמכתב של החזון איש השפיע עליכם”. צחקתי ואמרתי לו: 'אצלנו בחו”ל למדו מהרש”א בעיון, הרבה לפני שהרב חזון איש כתב את מכתבו'”.
 
“אי אפשר לזוז בלי מהרש”א”, מחזק מרן ראש הישיבה את הדברים.
 
שיטת העיון
* איך התקבלה הישיבה כאי בודד בנוף הבני-ברקי, שהוא צריך לומר 'מעט' שונה? מה היו התגובות?
מרן ראש הישיבה: “בתחילה היו תגובות שליליות. ולאט לאט נוכחו לדעת שכך למדו בדורות שלפנינו כל הספרדים (ולדעתי גם האשכנזים), ואנו שמרנו על הקו המקורי בס”ד. ותשקוט הארץ”.
 
* מה בעצם התמצית של שיטת העיון בה לומדים בישיבה?
מרן ראש הישיבה: “בשיטת העיון, במקום לפלפל ולפלפל, עוקרים את הפלפול מעיקרו, ומראים שאין בכלל שאלה. כאשר לומדים בעומק הפשט, מגלים כי קושיות רבות אין להן התחלה כלל ועיקר. כדרכו של הרמב”ם שאינו מתווכח עם השואל, אלא עוקר את השאלה מעיקרה. לדוגמא: את השאלה הקשה של ידיעה ובחירה, הוא עוקר מעיקרה, כשהוא טוען כי הידיעה של הקב”ה אינה כמו הידיעה שלנו”.
 
* הישיבה כידוע מתייחדת גם בלימוד לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא. מהי הדרך הנכונה בלימוד ההלכה, התרכזות בלימוד הראשונים, או שיש להקפיד גם על לימוד באחרונים?
רבי רחמים: “למרות שלומדים את הסוגיא והראשונים שעליה, צריך לעיין גם באחרונים. יש דברים שאינם מובאים בראשונים. וכך נהגו חכמי הספרדים לא לפסוק על פי הראשונים לבד אלא לדפוק גם על דלתי האחרונים”.
 
* האם מומלץ ללמוד בית יוסף כבר מגיל צעיר?
מרן ראש הישיבה: “בית יוסף אפשר ללמוד מגיל י”ב, וסימן לדבר שם הספר ב”י בר”ת. בצעירותנו בתונס היינו לומדים בכל מוצאי שבת בבית יוסף. לפסוק זה משהו אחר, אבל את דרכי הפסיקה חייבים ללמוד כבר מגיל צעיר”.
 
* מה מטרת העל בלימוד הישיבה, לימוד העיון או פסיקת ההלכה, או שמא שניהם?
מרן ראש הישיבה: העיון – יסוד הכל. בלי עיון נכון, אפשר להבין דברי הגמרא והראשונים הפוך ונפיק מינה חורבא. לאחר שלומדים את הגמרא בעיון פונים להלכה, אבל פסיקת ההלכה משנית לעיון, ובפרט שאין מה לחדש הרבה בהלכה, יש מרן והאחרונים וכללי הפסיקה ומנהגים קבועים.
 
רבי רחמים: פסיקת ההלכה בעיון ועל פי הכללים שהנחילונו אבותינו ורבותינו. אי אפשר להכריע בראיה מהגמרא במחלוקת הראשונים, כי לכל קושיא יש תרוץ ולכל ראיה יש דחיה, וכידוע בדברים שאין הכרעה ברורה, אם יש ראיה אמתית, כך יש לפסוק. על כל פנים לפסוק הלכה, אנחנו אומרים לתלמידים שלא יפסקו למעשה על פי מה שהם לומדים וכותבים שאלות ותשובות בלי לקבל הסכמת מרן ראש הישיבה או אברכים שלמדו כמה שנים בהוראה.
 
* יש אי בהירות בקשר לקו ההלכתי שבה נוקטת הישיבה, האם הולכים לפי הקבלה או לפי הפשט. אולי כעת יואילו הרבנים להסיר את הענן?
מרן ראש הישיבה: לפי הפשט. רק במקומות שהבן איש חי נוטה לנהוג על פי הקבלה מתחשבים בדבריו, וכמובן דברים שנהגו כן בדורות שלפנינו. זה הכלל: “עושה חדשות – בעל מלחמות”. ואורח ישרים סלולה (משלי טו, יט).
 
רבי רחמים: הכל על פי דרכי רבותינו, כשאין הקבלה סותרת את הגמרא, פוסקים לפי הקבלה. כך כתב מרן בב”י (א”ח סי' כ”ה) וכך כתבו גדולי הדורות. ויש עוד הרבה פרטים, מקצתם אפשר לראות במבוא של מרן ראש הישיבה שליט”א למשנה ברורה ח”ג.
 
* האם הישיבה נוהגת ליטול תרומות גם מאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות?
רבי רחמים: כן. ובזכות זה חזרו ויחזרו בתשובה ויתקרבו לתורה, והנסיון הוכיח. ועיין בשו”ת יביע אומר חלק ז' (חאו”ח סי' כ”ב סוף אות ו').
 
“הסוד של הישיבה זה האמת שלה”
* כיום קיים קושי גדול לחבב את לימוד התורה בקרב בני הישיבות. יש לציין כי בישיבה כאן רואים יותר אהבת תורה בתלמידים, אולי יואילו הרבנים להעניק מנסיונם הרב שיטה ודרך כיצד להאהיב את הלימוד על צעירי הצאן?
מרן ראש הישיבה מפתיע את הנוכחים עם כיוון בלתי צפוי: “הסוד של הישיבה זה האמת שלה. האמת תורה דרכה. לאמת יש כח עצום. כשתלמיד רואה פשט אמיתי ברש”י, והוא רואה שהפירוש מתאים בדיוק למלים, זה נותן לו שמחה בלימוד. כשהתלמיד רואה שאם הוא מקשה על רבו קושיא אמיתית, רבו מתאפס מול האמת, זה נותן לו מבט אחר על הלימוד. רבי אליהו ענקרי סיפר לי על אברך שלמד שש שנים בישיבה מפורסמת, ורצה לפתוח כולל בדרום. שאל אותו רבי אליהו: מה רוצה רש”י שמפרש על הפסוק “ויתן לך אלוקים” (בראשית כז, כח) – “יתן ויחזור ויתן”? ענה לו: רש”י אוהב את יעקב אבינו, רוצה שה' יתן לו עוד פעם ועוד פעם. לעומת זאת, פעם ביקרו בישיבה בחורים מג'רבא העוסקים למלאכתם בשענות וצורפות, שאלתי אותם מה רוצה רש”י הזה? על אתר ענו לי כולם במקהלה, שהוקשה לרש”י למה הוסיף וי”ו החיבור ויתן…”. זו תורת אמת!
 
* בישיבה, יחסם של הרבנים לתלמידים הוא כאב לבן, האם דרך זו עדיפה משמירת מרחק ויצירת דיסטאנס?
מרן ראש הישיבה: “לפעמים שמירת מרחק זה טוב, אבל יש בזה גם דבר שלילי, שאם לתלמיד יש בעיה שמעיקה עליו, הוא לא יספר עליה לרב. אדרבה, כדאי שהרב מעצמו יאמר לתלמידים שמי שיש לו בעיה יפנה אליו. עם זאת, ודאי שיש לשמור על גבול ומרחק מסוים. רבנו עובדיה יוסף שליט”א היה מוסר שיעור קבוע בישיבת רשב”י בתל-אביב, ואני הייתי מוסר את השיעור המקדים בבן איש חי. כשהרב היה מגיע הייתי מפסיק, והוא היה אומר לי תמשיך עוד קצת עד שאנוח מהדרך. לאחר שנתמנה לראשון לציון, אמרתי אני צריך לשמור מרחק, ישבתי במרחק קצת. אמר לי “למה אתה מתרחק ממני. אני מאוד אוהב אותך. כל שבוע אני מסתכל אם אתה בא לשיעור במוצאי שבת [שהתקיים בבית הכנסת משהדים בבני ברק], למה השבוע לא היית?”. למדתי מזה שהשיטה היא לקרב. ואכן, בזכות שיטת הקירוב שלו, מליון אנשים חזרו בתשובה”.
 
הרב צמח מקנח בפרפרת נאה ששמע על הפסוק “והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקודשים”, “קודש הקודשים” זה הרב, ו”קודש” זה עם ישראל, מה מבדיל ביניהם? בסך הכל פרוכת, לא דלת ולא שמירה.
 
אז והיום
בשלב האחרון של השיחה, אנו מנסים לערוך כעין סיכום ביניים לארבעים שנות תורה ודעת באימפריית התורה “כסא רחמים”, ולתהות האם חל שינוי כלשהוא במרחק השנים הללו.
 
* כמי שראו את הישיבה כבר מיציקת אבן היסוד הראשונה עד היום ועד זקנה ושיבה, מעניין יהיה את קהל הבוגרים לדעת האם כיום במבט לאחור יש עלייה באיכות העיון של הבחורים או שמא בשקידה?
מרן ראש הישיבה: “בשקידה ובבקיאות כן. באיכות העיון – אם יש פחות תלמידים יש יותר עיון. כי אי אפשר לדקדק הרבה עם הרבה תלמידים, שחלק מהם ישתעממו”.
 
* האם ניתן להצביע על איזה שינוי בדרכה של הישיבה ובצורת הלימוד שלה, בין ימיה בתוניסיה לבין שנותיה כאן בארץ ישראל?
רבי רחמים: “בתונס לא למדו מסכתות בבקיאות, מלבד יחידים. וזאת מפאת קוצר הזמן, שכן עד גיל הנישואין היו צריכים לצאת לעבודה, אם זה קודש (ללמד תלמידים או ספרות סת”ם) או חול, ולכן היו מסתפקים בדברים עיקריים. היום ב”ה אכשור דרא, ולפחות כמה שנים אחר החתונה ממשיכים ללמוד, ולכן לומדים בקיאות וגם עיון, וזה וזה מצליח בידם”.
 
* האם בדרכי החינוך שונה ההתייחסות שהיתה לפני עשרים או שלושים שנה? האם כיום הדרך היא יותר בפתיחות, או שכאז כן עתה – אין לשנות כי הוא זה מכללי הישיבה!?
רבי צמח: “יש דברים שהדור משתנה, וצריך להשתנות לפי הדור. בדור הקודם היו נוהגים ביד קשה, וזה השפיע על מורא-רב של התלמידים. בדור של היום שהוא מאוד פרוץ ויש הרבה פיתויים, צריך יותר ימין מקרבת מאשר שמאל דוחה. וכולי האי והלוואי” (ראש הישיבה מתקן: “שמאל מקרבת וימין מקרבת”). למשל, אבא התנגד שנקבל מלגות מהישיבה בחברת התלמוד. הוא טען: “לא מספיק שאתם זוכים ללמוד, גם צריך לשלם לכם?!”. והיום, אנו משתדלים לתת ולתת ולתת”.
 
* מצבה הגשמי של הישיבה השתפר עם השנים לאין ערוך. מאלף יהיה לשמוע מפי הרבנים שראו את הישיבה בשני המצבים הקיצוניים, האם השינוי הגשמי השפיע על המצב הרוחני? ואם כן, לא היה עדיף להמשיך באותו מצב פשוט?
“אין מה לעשות, העולם מסתכל על החיצוניות” אומר מרן ראש הישיבה “היה תלמיד אחד בשנת תשל”ב שראה אותנו לומדים בעזרת נשים ואוכלים בדירה שכורה שחלונותיה שבורים, התחיל לבכות וברח לישיבת גרודנא… העולם מבין 'חכמה מפוארה' רק 'בכלי מפואר'”.
 
* על איזה דבר כבוד הרבנים היושבים לפנינו יכולים לומר שרק בשבילו היתה כדאית הקמת הישיבה?
מבחינת מרן ראש הישיבה התשובה פשוטה וברורה: “על העיון הישר ועל המבטא המקורי”. ואילו רבי רחמים מציג פן כללי יותר. מבחינתו, הוא היה אומר “דיינו” רק על השפעת הישיבה בהרמת קרן יהדות ספרד בעולם כולו. פרסום תורתם של רבותינו מאורי המזרח, הוצאת ספריהם וספרים על תולדות חייהם, וכל פעולות הישיבה בשטח הזה; הורידו בהרבה את מפלס הנחיתות. אנשים החלו להבין מי היו אבותיהם ורבותיהם, איך למדו, איך ביטאו, ואיך היה העיון שלהם.
 
החבור'ה פרחה באויר…
* באיזה מישור ניתן לומר כי דרכה של הישיבה השפיעה על כלל עולם התורה והישיבות?
רבי צמח: אין ספק שיש השפעה בדברים רבים. יש היום ישיבות גדולות שהחלו ללמוד בית יוסף. יש מקומות שחזרו לקרוא בליל שבועות והושענא רבה “קריאי מועד”. אצלנו יום ששי הוא יום לימודים רגיל. בימי הקיץ, אנו מתפללים מנחה בשעה חמש, אחריה יש סדר ואחר כך תפלת ערבית של ליל שבת. ימות הקיץ ארוכים, ולא שייך שתהיינה מדאי הרבה שעות של בטלה. ויש לזה השפעה גם על ישיבות אחרות.
 
“דבר נוסף: בעבר, כדי להתקבל בישיבה גדולה, היה צריך הנבחן להרצות חבור'ה. כיום פרסמו גדולי הרבנים שקודם כל יש לבדוק שהבחור מבין גמרא רש”י ותוספות היטב. זה אבן הַבּוֹחַן. אני עוד זוכר שבזמנו כאשר רבי משה לוי זצ”ל היה בוחן את התלמידים שרצו להתקבל לישיבה גדולה, בא איזה בחור להיבחן. הרב נתן לו להכין סוגיא כדי להיבחן עליה, כמו שמקובל בבחינות של הישיבה. אמר לו הבחור “אני לא יכול לשבת ולהכין”. שאלו “אם כן למה באת להיבחן?”. אמר לו הנער “יש לי חבור'ה”. אמר לו הרב “טוב, החבור'ה היא הרי על הגמרא, תסביר לי טוב את פשט הגמרא ואחר כך תאמר את החבור'ה”. התברר שאת פשט הגמרא הוא אינו יודע, אז הרב הסביר לו את הפשט הנכון. אחרי שהסביר לו והבין, אמר לו “טוב, כעת תאמר את החבור'ה”. אמר לו הבחור “אחרי שהסברת את הפשט, החבור'ה פרחה באויר…”.
 
ראש הישיבה מוסיף: “הרב ישראל מאיר לאו שליט”א בספרו “אל תשלח ידך אל הנער”, מספר שבזמנו הבחינה בישיבת “קול תורה” בה למד, לא היתה כמו בישיבות היום, אלא בדיוק כמו אצלנו: נותנים לבחור גמרא לעיין, אחרי שעה, שעה וחצי, בוחנים אותו על הגמרא הזו. אדם חייב להיות עצמאי בלימוד. לדעת ללמוד לבד. בישיבות לומדים מה מפרש פלוני אומר ומה מפרש אלמוני סובר, ומה אתה אומר? כלום!”.
 
רבי רחמים: “חל שנוי בישיבות בענין המבטא, שיש גם אשכנזים שמתחילים ללמוד לבטא אותיות נכון, לפחות בקריאת ספר תורה. וגם בענין העישון, אנחנו בישיבה מתנגדים לעישון בכל תוקף [כמעט ולא תמצאו בוגר של 'כסא רחמים' מעשן. ע”ח], ובכל הישיבות אדרבא, היו מעודדים ולפחות לא מתנגדים, במשך השנים הרבה מהם מודיעים להימנע מכך מחמת הסכנה שיש בדבר”.
 
* במה תולים כבודכם את הצלחת הישיבה, כמובן חוץ מזכותו הקדושה של מרן מייסד הישיבה זצ”ל?
מרן ראש הישיבה: “כשלומדים תורת אמת ומשתדלים להתקרב לאמת שהיא חותמו של הקב”ה – הרי הוא מצליח בידם. 'אל מלך יושב על כסא רחמים'”.
 
רבי רחמים: “שנינו בפרקי אבות (פ”ב): כל העמלים עם הציבור, יהיו עמלים עמהם לשם שמים, שזכות אבותם מסייעתן וכו', ובישיבה הראשים והרמי”ם והעוזרים, עמלים לשם שמים ולהצלחת קרן התורה”.
 
מעיין חסיד ופוסק
כאן, אנו פונים לרבי אליהו ענקרי שליט”א שישב בהצטנעות משך כל השיחה. רבי אליהו היה מקורב מאוד למרן מייסד הישיבה, ואנו צמאים לדעת מה האב הגדול חשב על בניו כממשיכי דרכו?
“הדרך שבה הכרתי את רבי מצליח היתה באקראי. אני הייתי גר בעיר ספאקס, והרב של המקום אמר לי “אם אתה נוסע לעיר הבירה, כדאי שתלמד מרבי מצליח, הוא גאון גדול”. האמת, שכאשר הייתי בעיר הבירה, לא תכננתי ללכת אליו. הייתי בדרכי לצרפת להשתלם במקצוע שלמדתי, אך כשהייתי במטוס לצרפת, הורידו אותי מהמטוס, בגלל החוק הקובע שמי שיש לו תעודת בגרות, לא נותנים לו לצאת. היה צורך במורים לבתי הספר. אמרתי לעצמי “אם כבר התעכבתי, אלך לראות את רבי מצליח”.
 
“משהגעתי לביתו, ראיתי את שלשת בניו לומדים על השלחן עם גמרא גדולה. כששמע רבי מצליח שאני מתמחה במתמטיקה, ביקש ממני לשאול את בנו הגדול ראש הישיבה (שהיה אז נער צעיר) תרגיל בחשבון שלמדנו היום. שאלתי אם הוא למד באוניברסיטה? ענני “לא! אבל תשאל”. שאלתי, וראיתי שהוא לא לקח לא עט ולא נייר ולאחר שתי דקות ענה לי את התשובה הנכונה. חשבתי שזה מקרה שקלע לאמת, שאלתי עוד ועוד, וכאשר מצאתי שתמיד קלע לאמת, שאלתי איך הגעת לכך? ענה “כלל כזה יש בדברי תוספות יום טוב במסכת כלאים, וכלל כזה יש במסכת סוכה דף פלוני”. אמרתי לעצמי הכל כתוב בתורה, ואני רועה בשדות זרים? באותם רגעים התחלתי לחשוב להשקיע את ימי בתורה!
 
“פעם בשעה של גילוי לב, אמר לי רבי מצליח את תכונות בניו: רבי מאיר – מעיין, רבי צמח – חסיד, ורבי רחמים – פוסק. אומרים שהוא עצמו גילם את התכונות של שלשתם”.
 
“לאט לאט כל העולם יקבל את האמת”
* מה המסר שירצו כבוד הרבנים שליט”א לשגר דרך 'כתר מלוכה' לבוגרי הישיבה די בכל אתר ואתר? מה התפקיד של בוגרי הישיבה לעת הזאת?
מרן ראש הישיבה: “כל בוגר לא יתגדר בד' אמותיו, אלא יפיץ היכן שהוא נמצא את התורה שהוא למד כאן: עיון, הלכה, מוסר, תיקון סופרים. לאט לאט כל העולם יקבל את האמת, כי הדברים מצד עצמם נכונים, וכך למדו בעבר אצל כל עם ישראל.
 
“הגיע הזמן שכל הישיבות ילמדו שצריכים להיות בקיאים בחמשה חומשי תורה. הגאון מוילנא אמר שתורה שבעל פה מספיק ללמוד את תוכן הדברים, ואילו תורה שבכתב צריך ללמוד אותה באותיותיה, בנקודותיה ובטעמיה. איך לומדים את אותיותיה – רק על ידי שמכינים את הפרשה לקריאה בתורה, וזה נכנס לכל החיים. דרכה של הישיבה ללמוד כל דבר בשלמות.
 
רבי צמח: “כל אחד יְלַמֵּד מה שהוא יודע בכוחות שלו. מי שיכול לתת שיעור לבעלי בתים – שייתן. מי שיכול לתת שיעור לתלמידי חכמים ולהפיץ את שיטת רבותינו הספרדים, שיעשה כך. היה איזה בחור בישיבה קטנה שהיה עושה הרבה בעיות, אחר כך הלך לצבא לעבוד כמשגיח כשרות. יום אחד הוא בא למשרדי עם מדים ומבקש לחתום הוראת קבע של חמישים שקל לישיבה. ניסיתי להזכיר לו שהוא לא בדיוק חיבב את הישיבה, מה גם שדמי-הכיס שמקבל מהצבא מועטים. אז הוא סיפר לי מה הביא אותו לכך. בבסיס, היה איזה חייל שקורא להם ספר תורה בלי טעמים. שבת אחת הוא לא הגיע, ולא היה מי שיקרא ספר תורה. הדבר העיק עליו מאד, והוא חשב לעצמו “איך אפשר לעבור שבת בלי קריאת התורה?!”. ואז הוא נזכר שלמד בכסא רחמים להכין קריאת ספר תורה, אז למה שלא ינצל את ההפסקות הרבות שיש לו כדי להכין קריאה בתורה. במוצאי שבת ביקש לקפוץ הביתה, הביא תקון סופרים, וישב יום יום והכין את הפרשה. ובשבת בא מוכן וקרא את הפרשה בטעמיה, וכולם נהנו. אחר כך התבונן שהכל בזכות הישיבה, וראה חובה לעצמו לתת הוראת קבע. היום הבנים שלו הם מבחירי התלמידים בישיבה.
 
 
כאן הסתיימה לה שעה ארוכה, של קורת רוח בעולם הזה, בה היינו עדים למסירות ודבקות במטרה שקשה למצוא בימינו. תקוותינו ותפלתנו שלא ייבש המעיין ולא יקצץ האילן עד ביאת משיח צדקנו. אמן.