מאיר עיוני חכמים

לוּ יכלו לשורר גלגלי מכבש הדפוס, שעה שפלטו מקרבם את הספרים החדשים 'דרכי העיון', כי אז היתה שירתם נשמעת ומתרוננת מקצה העולם ועד קצהו, עד שהיה כל צורב, אחד חכם ואחד תם, יוצאים במחולא דרבנן.

ושירה זו, למה ועל שום מה?

הנוטל את הספר לידיו ומעלעל בין דפיו, לבטח תפוג שאלתו מאליה. בשביל הקוראים שעדיין לא עשו זאת, ננסה במסגרת זאת לעמוד על אפס קצה מעלתו של הספר החדש.

דרך רבותינו מכלי ראשון

רבים מתחבטים באיזו דרך למדו רבותינו הקדמונים, ומה ההבדל וההבחנה בין שלל שיטות הלימוד? עבורם, ספר זה העושה סדר בדברים, הוא בשורה של ממש.

חשיבותו המיוחדת והבלעדית של הספר, הוא בהיותו מסמך נדיר המלמד את דרך הלימוד של רבותינו חכמי ספרד, לא מן הנכתב אלא תלמיד מפי רבו. בראשית הספר, מבקש המחבר מרן ראש הישיבה הגר”מ מאזוז שליט”א המחייה שיטה זו בדורנו, ל'התנצל' על כך: “מכיוןשזכיתי אני הכותב ללמוד אצל תלמידיו האחרונים של הגאון ר' שלמה דאנה זצ”ל (תר”י-תרע”ג), מייסד ישיבת “חברת התלמוד” בתונס ומח”ס “שלמי תודה”, וגם שמעה אזני כמה הערות בדרכי העיון מפי אבא מארי הגאון זצ”ל המפורסם בעיונו הזך ובדרך חשיבתו המדויקת למופת, לכן הרשיתי לעצמי לכתוב מאמר זה“.

אכן, גולת הכותרת במפעלו החינוכי של מרן ראש הישיבה היא כידוע הנחלת שיטת העיון הספרדי. וברם זכור הוא לטוב – שאלמלא הוא נשתכחה ח”ו תורת העיון הישר מישראל.

עם זאת, בהקדמה לספר הוא מדגיש כי ביקורתו על שיטת הפלפול אינה על השיטה עצמה, אלא על הפיכת הטפל לעיקר: “ודע עוד קורא יקר שאין לנו שום דבר נגד הפלפולים. ובחו”ל למדנו ספרי פלפולים, כגון צל”ח ואור חדש בפסחים ולב אריה בחולין ועוד (אם כי לא בשיטת בריסק “שני דינים”, כנהוג היום בישיבות). ופעם בא אלי אברך ובידו ספר חידושי רבנו חיים הלוי על הרמב”ם להסביר לו קטע מסוים, והסברתי לו. אחר שהלך חששתי פן ישתכחו הדברים, ורשמתי בגליון הרמב”ם שלי תמצית דברי הגר”ח מבריסק בקצרה. אבל כל זה טוב ויפה אחר שמבינים את הפשט. לא כמו שעושים היום שמדלגים על רש”י ומאבדים אוצרות נפלאים הטמונים בו, ומדלגים על מהרש”א ואינם מבינים אותו כלל, ובונים שבעה רקיעים באויר בלי להבין את הפשט”.

דוגמא קולעת הוא מביא לכך מסוגי משקאות: “וכמו שבמשקה הגופני יש כמה תחליפים למים, כגון: יין, בירה, מיצי-פירות וכדומה, ובכל זאת ידוע שהמשקה הכי בריא הם המים הטבעיים המרוים נפש שוקקה, כן בלימוד התורה יש דרכים רבים של חידוד והגיון, פלפול וחריפות, רמז דרש וסוד וגימטריאות, אך עיקר היסוד שהוא הבנת הפשט ובוריין של דברים הם הבסיס לכל”.

הגר”מ לוי הולך ב'דרכי העיון'

מקריאת ההקדמה, מסתבר כי ספר זה נבנה בשלבים, נדבך אחר נדבך. הכל החל במאמר שכתב מרן ראש הישיבה בשנת התשל”ט כעיטור סופרים לספר “ויברך ישראל” ח”א (להגאון רבי ישראל כהן שליט”א עורך ירחון 'אור תורה'). המאמר שעסק ביסודות העיון, הכה גלים והפך ללהיט בקרב בני הישיבות והכוללים. השפעתו של הקונטרס היתה עצומה, עד שהודות לו זכתה הישיבה לבחיר תלמידיה – הגאון המופלא רבי משה לוי זצ”ל.

ומעשה שהיה כך היה:

השנה, שנת תשל”ט. בחור בשם ר' משה לוי עומד לקראת סיום לימודיו בישיבה הקטנה בה למד, ותוהה על המשך דרכו בישיבה גדולה, מתלבט הוא איה הישיבה בה יתעלה בלימוד התורה כאשר אוותה נפשו? סלולה היתה דרכו של העילוי הספרדי ללמוד במיטב הישיבות שקיבלוהו בזרועות פתוחות, אך הוא חש כי אין זה מספק את שאיפותיו, ושם לא ימצא את אשר אהבה נפשו.

וכמאמר חז”ל “בדרך בה אדם רוצה לילך בה מוליכין אותו”, בהשגחה פרטית מופלאה, הראה לו חבר את המאמר המופלא “דרכי העיון”, והוא שקע בקריאתו. קריאתו של מרן הגאון ראש הישיבה שליט”א ללימוד בישרות ההבנה, יחד עם הדרכתו הפרטנית במבואות דרכי העיון ונתיבותיו, שבו את לבו, והוא גמר אומר להכיר את הגאון המחבר. כדרכו בחייו לברר כל דבר עד תכליתו, הוא אינו משתהה ומגיע בזריזות להיכל הישיבה הקדושה “כסא רחמים”, אז במעונה הישן ברחוב הרב שר 14 בבני-ברק.

באותה שעה, מוסר מרן ראש הישיבה שליט”א שיעור בגמרא מסכת כתובות, אשר במהלכו מתוודע הבחור האורח כיצד מצליחים התלמידים לנתח סוגיא באופן עצמאי. השיעור מתחיל. אחד מהתלמידים קורא ומבאר את הסוגיא, וראש הישיבה יחד עם שאר התלמידים, מקשיבים לו, כשהרב מנווט, מכוון ומעיר, לפי הצורך. רק לאחר משא ומתן עם התלמידים, מבאר ראש הישיבה את מהלך הסוגיא לפי דעתו, לאמיתה של תורה.

והנה, במהלך השיעור נתקלים הם בתוספות מוקשה שיש להבינו וללבנו כראוי. הבחור משה שיושב בין התלמידים המקשיבים, נדהם. יד ההשגחה העליונה! הלא זה התוספות שלמדנו רק לפני כשבועיים בישיבה. היה זה שיעור שקשה לשכוח. שיעור שהסתיים במלים של הר”מ: “ליישב תוספות זה, נזכה רק אחר תחיית המתים!”.

משה נדרך. היצליח ראש ישיבת כסא רחמים ליישב את הקושיות העצומות הנצבות סביב דברי התוספות כצוקים מתנשאים?

והנה מרן ראש הישיבה שליט”א, בדיבורו הצח והנעים מנתח את הסוגיא, בדיוק על פי שיטת העיון עליה כתב את מאמרו המפורסם, ומשה עומד נפעם ומשתאה, ההצליח ה' דרכו? הוא מאמץ את מוחו ומגלה כי על פי הסברו של ראש הישיבה בדברי התוספות, כל הקושיות נפלו בזו אחר זו כמגדל קלפים – התוספות ברור ומחוור היטב, ואין צורך בפלפולים הרבים בהם ניסו בישיבתו לתרץ את הקושיות…

הודה משה ברגש רב לה' יתברך על אשר הנחהו בדרך אמת והתיר את ספקותיו, הן הספק בדברי התוספות, והן הספק הפרטי שלו, לאיזו ישיבה ישים פעמיו. מבחינתו, תחיית המתים כבר הגיעה, והוא מחליט שלכאן הוא מגיע ללמוד, כאן הוא מצא את מקומו! כאן היא דרך האמת! פה אשב כי איויתיה.

עם הזמן, חברו למאמר הנ”ל, שני מאמרים נוספים שכתב מרן ראש הישיבה בדרכי העיון והכתיבה, והוא הפך לקונטרס שיצא בשנת התשמ”ו. זה שנים רבות שהקונטרס אזל מן השוק, ורבים אומרים מי יראנו טוב. מרן ראש הישיבה נעתר לבקשות הרבות, הוסיף את ההוספות הרבות שהצטברו אצלו במשך השנים, צירף מספר הרצאות שנתן בפורומים שונים אודות דרך הלימוד והמסתעף, והספר יצא לאור ברוב פאר והדר (אגב, מעניין לזהות את ההבדל בניסוח בין המאמרים להרצאות, בהתאם לקהל היעד).

כדי להקל על הקורא, נוספו בספר החדש כותרות משנה למאמרים. בסוף הספר, צורפו נספחים הקשורים לעניינים שנדונו בפנים הספר, כמו הגהות והערות לספרים “עליות אליהו” ו”תולדות אדם”. וכן מובאת תכתובת עם מספר רבנים בענין גודל השמש לפי שיטת הרמב”ם ואמונת הגלגול.

בסוף המאמר השלישי העוסק בכללי הכתיבה התורנית, חושף רבנו המחבר את 'מאחורי הקלעים' של כתיבת המאמר: “מאמר זה נכתב בעיקרו ביום אחד, ביום ד' שבט התשד”מ, יום פטירת הרב הקדוש ר' ישראל אבוחצירה זצ”ל (המכונה “באבא סאלי”), כי לא יכולתי להגיע להלוייתו בנתיבות מפני חולשת בריאותי בעוה”ר, וישבתי בבית (ברחוב חזון איש 11 ב”ב) מהבוקר עד הערב, ורשמתי לי ראשי פרקים למאמר זה, ואח”כ הרחבתי הדברים במכונת-כתיבה, וגמרתי לעתות ערב בס”ד וחתמתי למחרת. וב”ה שהחייני וקיימני והגיעני לזמן הזה, שעשיתי לו מהדורא בתרא בתוספת מרובה וכותרות ותיקוני לשון, למען ירוץ קורא בו, תהלות לאל יתברך”.

הוא נאמ”ן ודבריו חיים ונאמנים

גדולי ישראל שהחוברת הגיעה אז לידם, יצאו מגדרם. הגאון רבי שלום משאש זצ”ל, שלח לגאון המחבר יבלחט”א מכתב ארוך ומלא הערכה: לכבוד הרב הנאמ”ן, זכרו כצוף ומן. הגאון המפורסם חריף ובקי מוהר”ר מאיר מאזוז שליט”א. ראש ישיבת כסא רחמים תכב”ץ. שלום רב וברכה רבה.רב מאד נעלה!…עברתי בהשקפה יפה על קונטריסו “דרכי העיון” ששלח לי לבא בהסכמה. וראיתי שכת”ר כל רז לא אניס ליה. הוא נאמ”ן ודבריו חיים ונאמנים. עמד על כל הנקודות הצריכים לדרכי העיון, בבקיאות רבה בדברי גאוני עולם ראשונים ואחרונים. עם מה שחידש בטובו בתוספת מרובה על העיקר. ודבריו שקולים בפלס חכמה ודעת. אין לך פנה שלא נשתטח בה. איישר חיליה לאורייתא, מאן דתיליד ליה אמיה כוותיה תליד. דברים אמתיים נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת. והם דברים שצריך כל חכם ורב ודיין לדעת אותם ולהתנהג בהם. וגם אני הצעיר לא אחשוך פי מלשבח ולפאר שיטת רבותינו הספרדים…”.

מפעימה ביותר תגובתו של הרה”ג ר' שמעון חי אלוף שליט”א (רב קהלת “אהבה ואחוה” בנויורק) על קריאת “דרכי העיון”, כפי שהוא כותב במכתב (מיום ד' בסיון התשל”ט): “…מעטים הם הימים ששמחתי שמחה כה רבה כאותו היום שקראתי את המאמר המאלף… והרבה נתווסף לי הן בהבנה עמוקה להגדיר מהו בדיוק “העיון” והן בחידושיו הנפלאים המובלעים במאמר…”.

הדרך והעיון

ישנם ספרי הדרכה וישנם ספרי עיון, כשהחילוק ביניהם הוא ברור. בספר זה, קיים שילוב נדיר של הדרכה יחד עם עיון. בכדי שהקורא יחווה את הכללים למעשה, מכניס אותו המחבר הגדול לנבכי סוגיות שונות ומהלך עמו בדרכי העיון ובמשעולי החכמה בדוגמאות שונות.

ואכן, העצמה הרבה הטמונה בספר אינה היסודות והכללים, כי אם הדוגמאות שמשרטט הגאון המחבר ביד אמן. והגם כי נראה כביכול שהן באו דרך אגב להסביר את הכלל, יש בהן ברכה מרובה, וקובעות ברכה לעצמן. לרוב, מדובר בחידושים פרי מוחו, שחותם המקוריות טבוע בהם, ודרכם ניתנת הצצה לדרכו המיוחדת בניתוח סוגיא והתמודדות עם קושיות.

ואמנם, בספר זה בא לידי ביטוי חילו התורני של מרן המחבר. מאמריו מלאים בכללים וחידושים, שפתו העשירה קולחת, מרתקת וכובשת, עד שכל המתחיל לקרוא, מתקשה להרים עיניו מן המאמר עד כלותו אותו.

אל ישליך אדם דעתו

הרושם הכללי שמתקבל מקריאת הספר, הוא שאין ללומד לכלוא את רוחו, ולעצור בעד עצמו מלהביע את חידושיו והערותיו. וזאת על פי הכלל הגדול שנתן רבנו הרמב”ם ז”ל באגרותיו לחכמי מרסיליא: “לעולם אל ישליך אדם דעתו אחריו, כי העיניים הם לפנים ולא לאחור!”. “אין הכוונה” הוא מסתייג (במאמר ב' אות ז') “לומר שאדם יתחשב רק בשיקול דעתו וסברתו, וכל דבר שאינו מובן לו יזרנו הלאה ח”ו, שאם כן היה לו לומר “לעולם לא יזוז אדם מדעתו”. אפשר לצרף סברתך לסניף, אפשר להעיר, לגשש ואף להשאיר בצ”ע. אבל לא “להשליך” לגמרי. מי יודע, אולי בהערתך זו אתה דולה חספא, והדורות הבאים יגלו מרגניתא תותה?”.

בדבריו (מאמר ב' אות י”ז), הוא גם מאדיר את כוחו של הלומד שיש ביכולתו למצוא חידושים מקוריים, וטוען כי כל צורב באשר הוא מסוגל לחדש בעצמו, ולדלות פנינים חדשים שלא קדמו בהם אדם זולתו. ולא רק בדרך הרמז והדרוש, אלא אפילו בדרך הפשט, שנראה שכבר דשו בה די. וכפי שהוא מעיד “כמה פעמים מוצא הלומד ביאור חדש והברקה בלימודו, ובכל עמקי הוייתו מרגיש שזהו לאמיתה של תורה! חויה כזו נדירה היא, אבל כמעט נתנסה בה כל לומד”. גם כאן מביא מרן המחבר שתי דוגמאות של חידושים כאלו מנסיונו.

בהמשך המאמר, מראה מרן המחבר שלארק חידושי תורה מוצא הלומד בדרך לימודו, כי אם גם חידושי מדע מהדורות האחרונים, אשר צצים בהפתעה בין השורות ובין הקמטין של דברי חז”ל. הנה אחת הדוגמאות המרתקות שהעלה בחכתו: בשנת התשמ”אבערך פורסם בעתונות תגלית שמצא אחד החוקרים, שֶׁמִּסְתַּם הלב של החזירים דומה לשל אדם, ולכן הוא מתאים במיוחד לצרכי ניתוח באדם. והנה תוך כדי לימודו הבחין מרן רה”י שליט”א כי גילוי זה נכתב כבר בגמרא תענית (כא:) שאני חזירי דדמיין מעייהו לבני נשא, ולכן אם יש בהם מגפת דֶּבֶר מתענין, לפי שמעיהם דומים לשל בני אדם. אך ישנה בעיה – בגמרא אמרו מעיים ולא לב. הפתרון לכך נמצא ב'פרי חדש' ביו”ד (ריש סימן ע”ה) שכתב שלפעמים כלול הלב בכלל בני מעיים. וכן הוא מוכיח משורה של מקורות בתלמוד שלב נקרא בלשון הגמרא 'מעיים'. הגאון שליט”א מציין עוד כי במוסף “עונג שבת” (הנספח לעתון “יום ליום”, חג הפסח התשס”ד) פורסם שזריקת האינסולין לחולי סכרת נעשית מדמו של החזיר, לפי שלבלב החזיר (זהו האיבר הפגוע אצל חולי סכרת) הוא הכי מתאים ללבלב של בני אדם. עד כאן. ובזה מובן דנקטו בגמרא “מעייהו”, לכלול את הלב ואת הלבלב.

לאורך כל הספר הנפלא, ניכר חוש הביקורת החד וההבחנה הדקה בהם נתברך הגאון המחבר. בכמה דוגמאות הוא מראה שהטעות היא מצודה הפרושה לפני כל אדם. בהקדמה לספר הוא מתייחס לכך בצורה פתוחה ומבהיר: “ישנם אברכים בדורנו הכועסים על השגות שאני כותב לפעמים על חכמי הדור וחושבים שכוונתי להתיהר או לקנטר ח”ו. ואני נקי מזה. ומעולם לא למדתי בשום ספר על מנת להשיג עליו רק על מנת ללמוד, ואם מצאתי דבר תמוה כתבתי למחבר, ואם המחבר נפגע מזה (כרוב חכמי דורנו) אני רושם בגליון הספר למזכרת. רק באתי להראות טעיות אנוש שגם רבותינו הראשונים לא נמלטו מזה… אבל אין זה מוריד מערך המחברים כלל ח”ו”.

גילויים מפתיעים

בין השיטין, מסתתרים בספר זה לא מעט גילויים שעשויים להפתיע רבים מן הקוראים. כמו למשל, העובדה שהחזון איש הינו נצר למשפחה ספרדית. הרב מוכיח זאת מכך שהחזון איש היה מזרעו של הג”ר אריה ליה אפשטיין בעל הפרדס (כמ”ש בפאר הדור ח”א עמוד ל”ה הערה 9), ובספר “מקור ברוך” להר”ב אפשטיין כתב כי שורש משפחתו מגלות ספרד ונקראת בתחילה “בנבנישתי”, ובגלות ספרד נחלקו לשתים, חלק התיישבו בטורקיא וחלק בגרמניה בעיר אפשטיין שבמדינת הסן והחליפו את שם משפחתם מבנבנישתי לאפשטיין. ע”ש. עוד הוא מרמז שם שכיון שהחזון איש בא במקור מטבע ספרדי, נמשך בשונה מיושבי עירו ושער מקומו לאהבת הפשט.

גילוי מעניין נוסף המופיע במאמר ג' (אות נ”ד), הוא ששיטת הגר”א בלימוד שכל כך הרבו לדבר עליה כותבי תולדותיו, היא בעצם השיטה הספרדית מדור דור. והוא מביא לכך הוכחה מפורשת לכך, כדלהלן: ספר מדבר קדמות למרן החיד”א נדפס לראשונה בליוורנו תקנ”ג, וביאור הגר”א לאורח-חיים נדפס לראשונה בשקלוב תקס”ג (עשר שנים אחרי הופעת ספר מדבר קדמות). והנה מי שיקרא את דברי בני הגר”א ז”ל בהקדמתם לביאור הגר”א על ש”ע א”ח, בענין שיטת הלימוד שלו, ולעומתם את דברי החיד”א במדבר קדמות (מערכת חי”ת אות טו”ב) בשם הרב אברהם קונקי ז”ל שחי לפניו כמאה שנה, על חכמות התורה, ימצא כי דברי בני הגר”א לקוחים מספר 'מדבר קדמות'. לכן הוא מסיק: “אסורלנו לחשוד את בני הגר”א זצ”ל הקדושים והטהורים ב”גניבה ספרותית” חלילה, אלא כיון שראו ששיטת אביהם הגאון זצ”ל מתאימה בַּכֹּל לשיטה הספרדית, שכבר כתובה וערוכה לפניהם בצחות לשון וחרוזים יפים מהרב אברהם קונקי ז”ל, מלאם לבם להעתיק משם משפטים שלמים, כי האמת אחת היא, וסדנא דארעא “קושטא” חד הוא”.

ומה יותר מתאים לסיים את המאמר, מאשר בקריאתו הנרגשת של מרן ראש הישיבה בסיום המאמר השלישי: “ואתםהרי ישראל, ראשי הישיבות רבנן ותלמידיהון ארזי התורה, אחלי רבותי! קבלו את האמת ממי שאמרה. חנכו את תלמידיכם ושומעי לקחכם על ברכי העיון הישר, כי ממנו תוצאות חיים ותומכיהו מאושר, ובלעדיו יהיו דברי הש”ס והפוסקים כאגרתא דלא מיקריא וכחלמא דלא מיפשר, ואחרי העיון יגיע תור החקירות וההגדרות והפלפולים המבריקים ומשוחים בששר. הלא לאמונה שכמה פעמים נתקבלו במערכת “אור תורה” מאמרים מאברכי חמד שעשו עשרות שנים בבית המדרש ושמעו שיעורים מפי גדולי הדור, ויעשו גם המה כדוגמתם בכתב, וּבְהִבָּחֵן דבריהם בכור העיון נתברר שלא הבינו לפעמים את הפיסוק הנכון (!) בגמרא ורש”י. ומה גרם לכל זאת? חוסר הדרכה בעיון והדרכה בכתב. בינו ודעו נאמנה כי השיטה הנקראת כיום “שיטה ספרדית”, היא היתה לנחלה אצל רבותינו הראשונים וגדולי האחרונים, אשכנזים וספרדים, אשרי שיאחז בסנסניה ואכל מעץ החיים וחי לעולם, והיתה לו שמחת עולם”.

לחץ כאן עכשיו להזמנת הספר.

[מסגרת]

ממבטו של המו”ל

מאחורי הדפסת ועריכת הספר, עומד הרב הראל זנזורי הי”ו, העוסק זה עשור שנים ללא לאות במלאכת הקודש, הדפסת כתביו הרבים של ראש הישיבה. את עבודתו הוא עושה בחרדת קודש ובדייקנות, כשכל שינוי ולו הקטן ביותר (אפילו עיצוב האותיות), מובא למראה עיניו של מרן שליט”א. כנאה וכיאה לספרים אשר כל מלה בהם מדודה וחצובה מסלע הסנפרינון, ושיהפכו לנכסי צאן ברזל לדורי דורות.

בחיוך של שביעות רצון עמוקה, הוא מספר לנו כי מבחינתו מדובר בסגירת מעגל, שכן 'דרכי העיון' הוא הספר הראשון שהתחיל לערוך ולהקליד לפני עשר שנים, למרות שבינתיים הוציא ספרים אחרים של ראש הישיבה.

על תהליך העבודה בספר זה הוא מספר, כי בשלב ראשון הוקלדו גליונות הקונטרסים האישיים של מרן ראש הישיבה. שכן דרכו שלאחר שיוצאים ספריו לאור עולם, הוא עובר עליהם שוב וכותב בצדי הגליונות הגהות ובעיקר הוספות שנתחדשו לו. במקרה שהספר מתמלא בהגהות, נוטל הוא ספר חדש ואף בו מעיר את הערותיו. במקרה הזה, בגלל מרחק השנים התמלאו הגהות והוספות בשלשה קונטרסים. בנוסף, תוך כדי הגהה, הוסיף מרן תוספות רבות, מה שהפך את הקונטרס לספר. כמו כן שובצו הוספות מתוך כתבי המערכות של רבנו שקשורים לענין. בסך הכל, מסכם הרב זנזורי, כשליש מן הספר חדש לגמרי.

**

———————————————————————————————————————————————-

תמצית יסודות העיון

אם נבקש לתמצת ביריעה קצרה זו את שיטת העיון, נזדקק להשתמש בלשונו הזהב של מרן רה”י בתחילת הספר: “בחכמת תורתנו הקדושה ועיון הש”ס ומפרשיו, נתגבשה ונוצרה במרוצת הדורות דרך לימוד מיוחדת, לא יערכנה זהב, והיא ביקוש “פשט ההלכה והוגן הסוגיות עם הסכמת השכל הישר”. במלים אחרות: “שאיפה להבנה עצמית ומדויקת בגמרא רש”י תוספות ומפרשיהם, לחתור ולחדור לכוונה המקורית של הדברים בבטחון מושלם בלי היסוסים ופקפוקים”.

בספר החדש הוא מעמיד את בנין העיון על חמשה יסודות, הנה הם בקצרה ממש:

היסוד הראשון: הדיוק – אין חסר או יתר בלשון הגמרא, רש”י ותוספות. אין חסר – כי לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, ולא יתכן שעיקרי הדברים חסרים בסוגיא או במפרשיה, כי לא באו לנסותנו בחידות. ואין יתר – כי השתדלו רבותינו תמיד לכתוב בקיצור ובדייקנות, מועט המחזיק את המרובה. לפיכך, אין להעמיס עליהם ביאורים שאינם נובעים בהכרח מלשונם ומסגנונם או מכח סתירה כל שהיא. יש להעניק משמעות לא רק למלים בהן הדברים מובעים אלא גם לצורה בה מסודרים הדברים. יש להעדיף את הבנת הפשט המקומי, המשתמע מתוך הנכתב, גם אם הוא סותר לנאמר במקומות אחרים בתלמוד. התלמוד אינו יצירה של אדם אחד וטבעי שישנן סתירות בין סוגיות שונות.

היסוד השני: המאמרים מורכבים ממלים והמלים מאותיות, והמזלזל בהבנת והרכבת המלים והוראתן על בוריין, ואפילו באותיות, מאבד טובה הרבה. יש ליתן את הדעת לכך שלפעמים משמעותו של ביטוי זהה משתנה אפילו באותו משפט. חשוב להעניק תשומת לב לשאלת הפיסוק הנכון. דרכו של רש”י לשלב בדבריו קטעים מדברי התלמוד, לפעמים טעו המדפיסים והציגו אותם כדברי רש”י עצמו, דבר הגורם לקושי בהבנה.

היסוד השלישי: כאשר עוסקים בדברי הראשונים, ביחוד בדברי רש”י, יש לחפש מהו הקושי אותו הוא בא ליישב, מהו הפירוש האפשרי אותו הוא שולל ומפני מה שלל אותו. והרגיל בכך יבחין נפלאות.

היסוד הרביעי: כאשר עוסקים בדברי התוספות, יש לעמוד על הנקודה המרכזית בתירוץ ולהבין היאך הוא מיישב את הקושיא או הקושיות בהן פתחו התוספות את דבריהם.

היסוד החמישי: בבואך לבחון את עצמך אם כיוונת לאמת בדברי התוספות והמפרשים, זאת עשה: נסה נא לכתוב מה שהבנת בעל פה על גליון נייר, ובדוק אח”כ אם דבריך מתאימים בד בבד עם לשון התוס' והמפרשים. אם התאימו הדברים בסידורן ובעיקריהן וההבדל הוא רק בהרחבת המלים והכפלתן – הרי טוב, ואם לאו – סימן שלא הבנת, ותחזור ותעיין בדקדוק, כי הכתיבה כור מבחן לגלות אם ההבנה נכונה”. הכתיבה מרגילה גם להרצאת הדברים בצורה ברורה ובהירה.

לחץ כאן עכשיו להזמנת הספר.