הדרך לתשובה

חדושי תורה מכפרים עוונות

אמרו בילקוט שמעוני (תהלים רמז תש”ב): “שאלו לתורה, חוטא מה עונשו? אמרה להם, יביא אשם ויתכפר לו”. ואכן, נאמר בפסוק על קרבן אשם (ויקרא ה') “וכפר עליו הכהן מחטאתו אשר חטא ונסלח לו”. בטעם הקרבת הקרבן, גילה לנו רבנו הרמב”ן (ויקרא א, ט) דברים נפלאים מאד: “כי מעשה בני אדם נגמרים בשלשה דברים, במחשבה ובדיבור ובמעשה. לכן ציוה השם כי כאשר יחטא ויביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעיים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו וכו', וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהיה דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, והמנות [חלקי הקרבן מתחלקין] לחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו”.

עומדים אנו כעת בעיצומם של ימי הרחמים והסליחות, ומרבית העם נגשים אל ה' לשוב מחטאתם. יש המתענים ומסגפים עצמם, ויש המרבים בתפלה לפני שוכן מעונה, יש המרבים בצדקה יותר מכפי יכלתם, ויש המשכימים באשמורת לקרוא סליחות ותחנונים. הצד השווה שבכולם שהם מטהרים את לבם ונפשם ומחפשים את דרך התשובה.

והנה בזמן שבית המקדש היה קיים, החוטא היה מביא קרבן ומתכפר לו, אבל עתה בעוונותינו שחרב בית המקדש, אנו משלמים פרים שפתינו (בתפלה), ומשלמים גם מהוננו (צדקה) וחלבנו ודמינו (תענית). אך להוי ידוע כי לבחורי ישיבה ותלמידי חכמים ה' עליהם יחיו, יש דרך נאה והגונה לכפרה, שהיא גם תפארת לעושיה, וגם תפארת לו מן האדם, שהרי כתב מרן החיד”א בפירושו לספר חסידים “ברית עולם” (סי' תק”ל) וז”ל: בהקדמת הספר החשוב “לב אריה” כתב משם רז”ל, בזמן שבית המקדש קיים, כשאדם מקריב קרבן מתכפר לו, וכשאדם כותב בספר מה שלומד איזה חידוש, הכתיבה הזו היא עולה לו במקום קרבן. ובזה פירש הרב הנזכר את הפסוק “זבח ומנחה לא חפצת וכו' עולה וחטאה לא שאלת, אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי”, שיעלה במקום קרבן. ע”ש.

הרי שתקנו לנו חכמים דרך תשובה מובחרת ביותר המשתווה לזבח וקרבן העולים לריח ניחוח אשה לה', ונאמר עליהם הפסוק הנ”ל: “וכפר עליו הכהן מחטאתו אשר חטא ונסלח לו”.

ונראה להסביר בדרך פלא את הקשר בין כתיבת חידושי תורה להקרבת קרבן, על דרך מ”ש הרמב”ן הנ”ל שהקרבנות מכפרים במחשבה, דיבור ומעשה. שכן כשאדם מחדש חידושים וכותבם על ספר, נגמר מעשהו בשלושה דברים: במחשבה, בדיבור ובמעשה.

הכיצד?
במחשבה – בתחילה עין רואה ואוזן שומעת דברי המפרשים, ואז עולה רעיון בלבו או סברא ליישב תמיהה ולהצדיק את הצדיק וכיו”ב, והסברות רצוא ושוב כמראה הבזק, בערב היא באה ובבוקר היא שבה, ואין הוא יודע זוהי שיבה זוהי ביאה, ומהפך בה לכאן ולכאן למדדה במאזני שכלו.

בדיבור – לאחר שכליות יועצות ולב מבין, הלשון מחתך ופה גומר, שיהיו דברי תורה מחודדים בפיו, ואף מספר החידוש לחברו לבחנו בדיבוק חברים, לראות היעמדו דבריו, “כי הפה הוא כאצבע מרגיש הפגימה, כן מדי דברו, הפה מרגיש פגימת השכל כציפורן פגימת הסכין” (ספר נפש החיים בקונטרס עץ החיים אות כ”ט).

במעשה – לבסוף כלי המעשה גומרים, שכותב את החידוש בעט עופרת וברזל עלי גליון וחרט למען יעמדו ימים רבים. ואח”כ מקריבו על משבח הדפוס ומוציא עליו דמים תרתי משמע. וראוי לו לחוטא שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה, וכפר הספר הזה שיהיו הדמים השקועים בו תחת דמו, נפש תחת נפש, והמנות (הם הספרים שהדפיס) להחיות בהן מורי תורה, להוסיף להם חכמה על חכמתם ויברכוהו על זה.

ובכן, אף אנו נאמר: שאלו לתורה, לתורה דייקא, חוטא מה עונשו? אמרה להם, יכתוב חידוש ויתכפר לו, שנאמר “זבח ומנחה לא חפצת וכו' עולה וחטאה לא שאלת, אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי”.

הקשר מעניין זה שופך אור חדש על דברי חז”ל המפורסמים (שבת ל' ע”א): אמר לו הקב”ה לדוד “כי טוב יום בחצריך מאלף”, טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח. והרי הוא כמבואר.

דברים דומים כותב גם הרב שבט מוסר (סוף פרק כ”א) שלתיקון כל העבירות – אם תלמיד חכם הוא, ישתדל להרבות חידושים בלימוד, ועל ידי החידושים נבנים שמים ועולמות חדשים כדאיתא בזוהר, ונמצא בונה החרבות שהחריב בעוונותיו, הרי מתקן מה שקלקל. ואם אינו בר הכי, ישתדל בכל כוחו לשמש תלמידי חכמים המחדשים חידושי תורה, ויכין להם הספרים וכל מיני הכנה באופן שלא יפסיק להם מלחדש, ובזה יהיה גם לו חלק. עכ”ד.

מקור לדברים אלו אפשר אולי למצוא במסכת ברכות (ט”ז ע”א): אמר רבי חמא ברבי חנינא, למה נסמכו אהלים לנחלים, דכתיב (במדבר כ”ד) “כנחלים נטיו כגגות עלי נהר כאהלים נטע ה'”? לומר לך, מה נחלים מעלים את האדם מטומאה לטהרה, אף אהלים מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות, ופרש”י אהלים, בתי מדרשות. עכ”ל. ואין בית מדרש ללא חידוש.

ונסיים בדבריו הנוקבים של מהר”י חבר בהגהות אור תורה על ספר מעלות התורה (הובא בקונטרס כתבו לכם), וכך הוא כותב: עיקר הזכירה לפני ה' בראש השנה, היא בזכות התורה… ועשרה זכרונות הם כנגד חידושי תורה שישראל מחדשים בכל עת, ועל ידי זה הם נזכרים לזכות ביום הדין, ועל ידי זה הוא יתברך עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים. עכ”ל.

בחורים הכותבים חידושי תורה, בודאי תעמוד להם זכות זו בתפלה בראש השנה ויום הכיפורים, ויתברכו בשנה טובה ומבורכת וכתיבה וחתימה טובה, ועליהם יש להליץ “אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו”, בידו דייקא.

זמן איכות
כולנו יודעים כי בחודש אלול על האדם לתקן עצמו ולעשות תשובה שלמה על עוונותיו. יחד עם זאת, ידוע ומפורסם מה שאמרו בעלי המוסר שאם יבוא אדם לתקן כל מעשיו בבת אחת לא יצליח בכך, כי האדם חומרי כל כך, וא”א להופכו בן רגע לדבר אחר. לכך, יעצונו חכמי המוסר לקבל עלינו הנהגה אחת להקפיד עליה ולהזהר בה, ובזכות זה ישלח ה' ישועתו ממרומיו, ויחתום לנו שנה טובה ומבורכת, כי ה' יראה ללבב שאדם זה חפץ בתיקון מעשיו, אלא שיצרו הרע מפריעו, ולכן משתדל ומתקן הוא ככל שיוכל, שאין הקב”ה בא בטרוניה עם בריותיו.

ועוד הגדילו בספרי המוסר בענין קבלה זו, שמלבד שאמרו שלא יקבל עליו קבלות רבות אלא קבלה אחת בלבד, עוד הוסיפו ואמרו שתהיה הקבלה קטנה עד מאד באופן שבטוח שאפשר לו לקיים אותה וכולי האי והלואי. וכמו שמספרים על הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ”ל שפנה לתלמידיו ואמר להם ענין זה של הקבלה, וביקש שיחשבו כל אחד לעצמו לקבל עליו קבלה אחת מסוימת. לאחר זמן מועט, שב ואמר להם שיחשבו שנית איך להוריד חצי מאותה קבלה ולהשאיר בידו רק חצי. לאחר זמן מועט חזר שוב ואמר להם לחשוב שנית ולהוריד עוד חצי מהקבלה שנשארה בידיהם באופן שישאר להם רק רבע מהקבלה הראשונית, ועם רבע קבלה זו יעמדו הם ביום הדין לצאת זכאים.

וכאן הבן שואל, הרי שאיפת כל אדם להיות גדול בתורה ויראה כאחד מגדולי הדור, היתכן שע”י קבלה כזו אחת לשנה נגדל ונצליח להיות גדולי הדור בתורה וביראה. האם 80 קבלות שנקבל במשך 80 שנות חיותנו, הם יביאונו לתכלית חיינו להיות גדולים בתורה או גדולי הדור? הרי השכל הישר אומר שבקצב הזה אין מספיקים לנו ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואף אם בגבורות שמונים שנה לא יספיקו לנו לעלות בהר ה'. ואין לומר שיקבל על עצמו יותר מקבלה אחת לשנה, כי באמת צריך זמן מסוים להתרגל לאותה קבלה, ופעמים שדרושות לאותה קבלה מספר שנים עד שתתבסס ותיהפך לחלק מהנהגותיו.

אמנם לאחר התבוננות בענין זה נראה שבאמת אין מקום לשאלה כלל, שכן האדם אינו מצווה להיות גדול הדור, ואין זו תכלית האדם, אלא האדם מצווה להיות הוא בעצמו, ולמצות את כוחותיו באופן הנעלה ביותר שיש ברוחו וביכולותו, אבל אין מצווה עליו להיות גדול הדור. כמו שידוע על רבי זושא מאניפולי שאמר שכשיגיע לישיבה של מעלה, לא ישאלוהו האם הגעת לדרגתו של משה רבנו, כיון שבאמת אינו משה רבנו, אבל כן ישאלו אותו למה לא היה רבי זושא. ולפי זה שאיפת האדם הנכונה היא לא להיות גדול הדור, אלא להיות הוא עצמו במיצוי כל כוחות הנפש שבו.

אמנם יש להקשות על זה ממאמר חז”ל (תנא דבי אליהו): לעולם יאמר אדם מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי, דמשמע שצריך אדם לשאוף להיות כמו אברהם יצחק ויעקב ולא להסתמך במצוי כוחות הנפש שלו, אבל נראה שגם כאן כוונת חז”ל שלעולם יאמר אדם מתי יגיעו מעשי במיצוי כוחות הנפש למיצוי כוחות הנפש של אבותי הקדושים.

ואל יחשוב אדם שפטרנוהו מעבודה קשה לרצות להיות כמו משה רבנו והאבות הקדושים, והטלנו עליו עבודה קלה יותר למצוי הכוחות הנפש שלו בלבד. כי המתבונן יבין שאין זה פחיתות העבודה, שפעמים לאדם יש כוחות נפש עצומים ופעמים אף יותר מתנאים ואמוראים, ומצווה הוא למצותם ולנצלם עד תומם. כמו שידוע הסיפור על הרב האר”י זצ”ל שאמר למוהרח”ו זצ”ל שהגיע לדרגות נשגבות יותר מכמה תנאים ואמוראים.

וכעת אחר שבארנו שחובת האדם בעולמו למצות את כוחותיו שלו, ולא להיות גדול כפלוני ואלמוני, נשוב לשאלתנו הראשונה היאך נצליח להיות גדולי תורה ע”י קבלה קטנה אחת לשנה, ואף אם בארנו שאין אדם מצווה להיות גדול כפלוני ואלמוני אלא למצות את עצמו, מ”מ עדין תקשה האם בקבלה קטנה כזו יגיע לכך?

אמנם יש פתרון אחר לכל זה והוא, שהקבלה שיקבל על עצמו היא לא תיקון של דבר מסוים או מצוה מסוימת אלא שיקבל על עצמו לחיות שעה אחת ביום בצורה האיכותית ביותר שיכולה להיות, ובאותה שעה ימצה את כל הכוחות הנפש שבו לחיות את אותה שעה כהוגן, כגון שיקבל על עצמו לחיות משעה 4-5 בצורה האיכותית ביותר, ואם באותה שעה הוא זמן תפלה, יתפלל כהוגן במתינות ובבטוי שפתים וישתדל לכוון כמה שיותר, ואם אותה שעה הוא אוכל בה, ישים אל לבו לברך כהוגן ולאכול כהוגן לא לשם תאוה וכו'. וזהו עומק כוונת התורה “ואברהם זקן בא בימים”, ופרשו המפרשים שבא עם הימים, שכל יום היה יום של איכות, והביא אותו ביחד אתו בלא משבר ובלא חסרון.

בטוחים בצדקת דרכנו?
והנה יש להתבונן בכל ענין זה של תשובה בחדשים אלול ותשרי, שמצד אחד אנו משכימים לסליחות, מתוודים, מתחרטים על העוונות, ועושים חשבון נפש על העבר והעתיד ומקבלים קבלות. ומצד שני אנו מכבסין ומסתפרין בערב ראש השנה, כמו שפסק מרן (בסימן תקפ”א סעיף ד'), והטעם באר שם במ”ב סקכ”ה להראות שאנו בטוחים בחסדו יתברך שיוציא לצדק משפטנו. ע”ש. ולכאורה כיצד שני דברים אלו מסתדרים יחדיו. שאם בטוחים אנו שיוציא לצדק משפטנו, אז למה טרחנו ועמלנו והשכמנו לסליחות, כשיודעים אנו בודאות שיוציא לצדק משפטנו? ולא עוד אלא אף ביום ערב ראש השנה אנו עוסקים בתשובה, שיש נוהגים להתענות כמבואר שם בסעיף ב', והולכים לבית הקברות ומרבים בצדקה, על אף שאנו בטוחים שיוציא לאור משפטנו קדוש?

ויש להקדים מה שידוע שיום ראש השנה עיקרו הוא המלכתו של מלך מלכי המלכים הקב”ה, והרי זה כאילו שמקבלים עלינו מלך חדש. ראינו כדוגמת זה אצל דוד המלך עליו השלום כשברח מפני אבשלום והגיע עד בחורים: “והנה משם איש יצא ממשפחת בת שאול ושמו שמעי בן גרא יוצא יצוא ומקלל ויסקל באבנים” וכו' (שמואל ב' פרק ט”ז) ויקלל קללה נמרצת. לאחר זמן כשחזר דוד למלכותו באו כל שבט יהודה לקראתו לקבלו עליהם כמלך ולחדש המלוכה, “וימהר שמעי בן גרא בן הימני אשר מבחורים וירד עם איש יהודה לקראת המלך דוד” (שמואל ב, ט) “ויאמר המלך אל שמעי לא תמות וישבע לו המלך”, ומבואר שם שכיון שנתחדשה לו המלוכה לדוד לא רצה להרוג את שמעי כמו שאמר שם: “היום ומת איש בישראל כי הלא ידעתי כי היום אני מלך על ישראל”. אף בימינו ידוע שאם המלך מת, משתחררים כל האסורים מבית הסוהר.

וכן הוא ממש אצל הקב”ה, שמתחדשת מלכותו ביום ראש השנה וסולח לכל העולם, אבל סליחה זו כעין סליחה כפויה היא, כאילו מוכרח הוא לסלוח מחמת התחדשות מלכותו ואין זו סליחה שלימה. וכמו שמצאנו אצל דוד שביום פטירתו צווה לשלמה בנו: “והנה עמך שמעי בן גרא בן הימני מבחורים והוא קללני קללה נמרצת וכו' ועתה אל תנקרו כי איש חכם אתה והורדת את שבתו בדם שאול” (מלכים א, ב). רואים מכאן שאף שדוד לא הרג את שמעי, ואף נשבע לו שלא ימות מחמת שנתחדשה מלכותו, אעפ”כ צווה לבנו שלא ינקהו, וכן עשה לו שלמה שחיפש לו תואנה להורגו והרגו, וכל זאת משום שלא היתה הסליחה שלמה. אף אנו בטוחים שיוציא ה' לצדק משפטנו, כיון שזהו יום המלכתו של הקב”ה, אבל אם לא נחזור בתשובה אמיתית יחפשו לנו תואנה ואוי ואבוי לנו.

לפ”ז מובן, שדווקא מסתפרים ומכבסים כי בטוחים אנו שיוציא לצדק משפטנו, אך אעפ”כ צמים וכו', משום שהדברים שעושים לכבוד המלכת המלך גם אנחנו עושים, אבל עסקי תשובה שאינם פוגעים בהמלכת המלך ממשיכים אנו לקיימם. אחר כל זה תבין מה שאמרו עצומו של יום הכיפורים מכפר, ולא אמרו מוחל או סולח. וכן תבין למה נקרא יום הכיפורים ולא יום מחילה או יום סליחה? וזאת משום שכפרה הוא מלשון קינוח והעברה, כמו שפרש”י על הפסוק “כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני” (בראשית לב, כא), שכל כפרה שאצל עוון וחטא ואצל פנים, כולן לישון קנוח והעברה הן, ולשון ארמי הוא והרבה בגמרא, וכפר ידיה, בעי לכפורי ידיה בההוא גברא (גיטין נו.), וגם בלשון המקרא נקראים המזרקים של קודש כפורי זהב (עזרא א') על שם שהכהן מקנח ידיו בהן בשפת המזרק. עכ”ל. ועוד מצאנו כיו”ב במקום אחר בפסוק “ועשית כפורת זהב טהור” (שמות כה, יז), ופרש”י כסוי על הארון שהיה פתוח מלמעלה ומניח עליו כמין דף. ע”ש.

נמצינו למדים כי יום הכיפורים אינו יום מחיקת עוונות ולא מחילת עוונות, אלא קינוח העוון והעברתו, דהיינו שהעוון נמצא אלא שמכוסה הוא וסתום וכמין דף מונח עליו מלמעלה. דברים כמעט מפורשים מצאנו במקום אחר בפסוק “ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם” (שמות לב, ל), ופרש”י אשים כפרה וקנוח וסתימה לנגד חטאתכם להבדיל ביניכם ובין החטא. עכ”ל.

בזה נבין עומק מצות פרה אדומה שאמר עליה הפסוק “אמרתי אחכמה והוא רחוק ממני”, שכידוע שבאה לכפר על חטא העגל, כמו שהביא רש”י בחומש במדבר (יט, כב): משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמרו תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה ותכפר על העגל. עכ”ל. שבדווקא משלו משל שתבא אמו ו'תקנח' הצואה. כי זה לשון כפרה, ואולי אף ה'פרה' נקראת על שם זה. וכל זה תואם ממש את מה שבארנו בתחילה, שהסליחה ביום הכיפורים היא כאילו כפויה משום המלכת מלך חדש ביום ראש השנה, אבל מכאן ואילך חושבנא טבא.

הביא לבית הדפוס: עובדיה חן (פורסם ב'עונג שבת')