מקור לסיפור

הפוסקים לא חילקו בין נשים לגברים, ולא שמענו כל יחלוק בזה. ואדרבה בספר יעלה הדס הכולל מנהגי תוניס כתב (פרק כג סעיף כד) שגם באיש הפסיקו לומר קדיש אחר עשרה חודשים וחצי עיין שם המקורות לזה, ומפסיקים עד שבוע של פקודת סיום הי”ב חודש.

בכל אופן, קדיש על ישראל אחרי למוד אין נכון להפסיק מלאומרו כלל, עיין בשו”ת רב פעלים ח”ג (חיו”ד סי’ ל”ב), ובספר זכרי כהונה ח”א (מערכת ק’ אות ז’), ובספר חזון עובדיה אבילות חלק א’ (עמ’ שלו).

סעודת האזכרה החשובה ביותר, אף שיש שעשו את האחד עשר חודש יותר גדולה ומטרתם כדי לפרסם שמפסיק לומר קדיש, ואין מחזיק את אביו לרשע, מ”מ לפי האמת אזכרת השנה צריכה להיות יותר גדולה, שאז יש לו דין בשמים.

לגבי סיום מסכת, יש בדבר מעליות לעילוי נשמת הנפטר, והדבר מבורך.

א. כל תנאי שבממון תנאו קיים, אא”כ יש לי אומדן דעת שלא אכפת להם בזה. לכן אם הם מקפידים שידווחו על שתי התאונות כל אחת בנפרד (שכך ידעו שהוא “מועד” ולא חד פעמי, ויעלו לא את הפרמייה) הדבר אסור.

ב. לא כלכך הבנתי, למה דורש סכום גדול מאד על הפנסים, אם העלות פחותה בהרבה (כמו שנראה מדבריו) ועדיף שילך למקום אחר שיקחו ממנו המחיר הרגיל.

ולעיקר השאלה, היא כנ”ל שכל תנאי שבממון תנאו קיים, אא”כ יש אומדן דעת שלא אכפת להם בזה. כל שאל אכפת להם על מה ישלמו את הנזק של הפנסים, אף שיצא לדברים אחרים, הדבר מותר.

לכתחילה יש להפקיר את המקום לפני שתטיל ביצים. ובדיעבד בדורנו שאין אנו רגילים ביונים ואין אנו רוצים בליכלוכם יש אומדן דעת שלא כיון לזכות בהם. עי’ ויען שמואל חלק ז סי’ כה.

המדובר הוא על ירושלים “מקדש מלך עיר מלוכה” “לבשי בגדי תפארתך” שהם “עמי” כלומר עם ישראל הם בגדי תפארתה של ירושלים.

אין שאר פירות דומים ללימון כי מימיו אי אפשר לשתותן מרוב חמיצותן וצריך תיקון במים וסוכר ולכך כתב בב”י דלא חשיב משקה.

אך בשאר פירות אף שהם מעורבים עם מים מ”מ זה מפני צרכי מסחר אך את התרכיז אפשר לשתות בפני עצמו. א”כ חשיב משקה והוא מפרק בשבת.

ומ”ש הרמב”ם שתפוחים מותר לסחוט כי בזמנו לא הייתה רגילות לסחוט תפוחים ולשתות.

ולעצם הדבר, אינו ברור שהרי עינינו הרואות שיש הרבה מקומות שמוכרים מי פירות סחוטים במקום.

תכלית האזכרה השנתית היא להוסיף זכויות בעד הנפטר שבאותו יום שוב נידון בשמיים ולכן מביאים ברכות וכד’ לעילוי נשמתו, אך אין ספק שהתורה שלומדים לע”נ או שיעור וכדו’ שנמסר לע”נ זהו הדבר שהכי מועיל ומרבה זכויות לאין שיעור. ומכאן שגם את הזכויות הללו יש לשלוח לנפטר ביום בו דנים אותו בשמיים (יום הפטירה) אחרי. וזה לענ”ד בערב יום הפטירה אחרי השקיעה ולא לקראת סוף יום פטירתו טרם השקיעה.

אם אינו בולט, אפשר לכתחלה. אם בולט, אם עושה רק לבית או כלה, מותר. ואם הולכת עם כך, יש להמנע.

הטעם מפורש בלשון הרב בית יהודה שלא יכלה ללקט “מפני הטורח”, כי פירורי חלב דקים בחמאה סמיכה אע”פ שהם ניכרים למעיין מ”מ קשה ללקטם היטב.

לצערי איני יכול להשיב על זה כדבעי, כי הסוגיא עמוקה וארוכה, ואין הפנאי מסכים. אולם יש ליתן הדעת לכמה נקודות:

א.      מה שהעתיק כת”ר לשון הש”ע בפשיטות: “ואפה בו את הפת בעוד שהאבוקה כנגדו”, באמת זו תוספת הרמ”א על דברי מרן. אבל מפשט לשון מרן משמע דאף בלא אבוקה כנגדו אוסר, וכפי שדייק כת”ר גם מלשונו בסוף הסעיף.

ב.      האחרונים (הש”ך הט”ז והגר”א ועוד) האריכו מאד על דברי הרמ”א הללו, ונראה לפו”ר שמסקנתם שבע”ז יש להחמיר אף בעצים לוחשות ואין היתר אלא בגרף.

עי’ בספר יעלה הדס (פרק כ”ג סעיף כד) שכך מנהג תוניס מרוקו ואלג’יר. ומפסיקים לומר קדיש עד שבוע פקידת השנה (סוף יב חודש).

קדיש על ישראל אחר הלימוד אין נכון להפסיק כלל, כמ”ש בשו”ת רב פעלים ח”ב  (יו”ד סי’ לב), ובספר זכרי כהונה ח”א (מערכת ק אות ז) ובספר חזון עובדיה אבילות (ח”א עמ’ שלו).

סיום מסכת חשוב מאד, בפרט באזכרת הי”ב, אלא אם כן באזכרת הי”א יהיו יותר אנשים שזיכוי הרבים גדול מאד.