כבר נודע מה שאמרו חז"ל (ערכין דף ט"ז ע"ב) שחייב אדם להוכיח את חבירו, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך. אבל אם פניו משתנים, אסור להוכיחו, שנאמר ולא תשא עליו חטא. וזה לשון רבנו הרמב"ם ז"ל בהלכות דעות (פרק ו' הלכה ז-ח): המוכיח את חבירו וכו', צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו ולהביאו לחיי העולם הבא וכו', המוכיח את חבירו תחילה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו וכו', מכאן שאסור להכלים את ישראל, וכל שכן ברבים וכו'. עד כאן. הרי שאף במקום מצות תוכחה אסור להכלימו ולביישו.
אמנם אם גזל ועשק וכיוצא, פעמים שמותר אפילו לפרסם הענין, אבל צריך שיתקיימו שבעה תנאים, כמו שכתב הגאון חפץ חיים (כלל י' אות א'). עיין שם באורך.