הפרדה באירועים משפחתיים

בספר ילקוט יוסף (אוצר דינים לאשה ולבת עמ’ תשצ”ב) הביא תשובת מרן הגרע”י זצ”ל שכתב להקל בזה בחתונה (כמובן לא מלכתחילה) וכיוצא בזה שנפגשים באקראי, אבל כאשר נפגשים באופן קבוע לא היקל בשום פנים ואופן. עיין שם. אך שם דיבר בבנים ובנות דתיים לאומים שעלול לצאת מזה נזק, אך בנידון כמו שלכם שאין מה להפסיד, לכאורה עדיין יש מקום להקל. אח”כ ראיתי בשו”ת “השלוחים” (סי’ ע”ב, עמ’ ש”צ) שהביא דברי הרבי מחב”ד זצ”ל שהיקל בזה בהסתייגות מוחלטת בברית המועצות, מכיון שאין דרך אחרת להצילם מהתבוללות ונשואי תערובת, ובעקבות התנאים והקשיים המיוחדים במדינה זו, ואחרי כל זה התנה שהישיבה תהיה נפרדת. עיין שם. ונראה לי שתוכלו ללמוד מזה לנידון שלכם להקל, אך לא בישיבה מעורבת לגמרי. מלבד זה חפשתי בעוד ספרי אחרונים ולא מצאתי שהקלו בזה באופן שהמפגש הוא קבוע.

להדליק נר ודאי אפשר.

וגם לעלות לקבר לא נראה שיש איזה עיכוב, וכן נהגו בתונס לעלות לקבר ביום השלישי של האבלות למרות שקרוב לוודאי שלא עשו מציבה עד לאחר שבעה ימים לפחות.

יה”ר שלא ישמע עוד שוד ושבר בגבולינו.

אכן יש לבדוק היטב שאין בעיות של עבודה עם נשים

א. פעמים שיוצאת טיפה קטנה שאינה ניכרת, ויש שרוצה לבדוק עצמו לראות אם יצא משהו, וחושב שזה נכון, על זה אמרו חז”ל שאינו נכון ואסור לעשות כן, שלא יגיע לידי חימום ואיסור. [ועצה נכונה לאדם החושש מענין זה, שלא יתייחס לזה כלל, ויעבור ממנו].

ב. שיכור, כל שלא הגיע לשכרותו של לוט, מעשיו נחשבים מעשה גמור. כמו אם קידש אשה קידושיו קידושין (ש”ע אבן העזר סימן מ”ד סעיף ג’). וכן מכר או קנה, המקח נתפס (ש”ע חושן משפט סימן רל”ה סעיף כ”ב). וגם אם הזיק חייב לשלם, (הרמב”ם הלכות חובל ומזיק פרק א’ הלכה י”א).

ונראה שגם בענין זה, הרי זה מעשה אסור וצריך תשובה ותיקון על זה.

א. שיתחרט ויקבל על עצמו שלא יעשה כן יותר, ויתודה על זה.

ב. שישמור על עצמו שלא יגיע למצב של שכרות, גם בפורים.

ג. אם יכול להתענות יום אחד, או לפחות חצי יום, ויתן צדקה כפי כחו.

ד. שיחבק וינשק ספר תורה. ועיין להגרי”ח ז”ל בספרו לשון חכמים חלק א’ סימן ע”ה, תיקון על זה.

וה’ לא ימנע טוב להולכים בתמים.

כשמה כן היא , נגיעה .

אם אין מכירים את האשה וגם אין יודעים את שמה ואין בהם שירים פסולים – מותר.

_{(השו”ת מתוך עלון פניני הפרשה מספר 1113).}

כתב הש”ע בסי’ קל”א סעי’ ד’ “נהגו שלא ליפול על פניהם לא בבית האבל, ולא בבית החתן, ולא בבהכ”נ ביום מילה, ולא כשיש שם חתן. הגה: ודוקא שהמילה או החתן באותו ב”ה, אבל אם אין המילה בבהכ”נ, אף על פי שהיא בבהכ”נ האחרת, אומרים תחנון (פסקי מהרי”א סי’ פ”א); וביום המילה שאין אומרים תחנון, דוקא שחרית שמלין אז התינוק, אבל מנחה אף על פי שמתפללין אצל התינוק הנימול, אומרים תחנון; מה שאין כן בחתן, שאין אומרים תחנון כל היום, כשמתפללין אצל החתן (הגהות מיימוני פ”ה מה”ת) ולא מקרי חתן אלא ביום שנכנס לחופה”.

וכתב המשנ”ב בס”ק כ”א “ולא בבית החתן – היינו משעה שנכנס לחופה אבל מקודם אומרים ויש מקילין אף בשחרית [שלחן שלמה וכן משמע קצת מהגר”א]”. שכתב בביאור הגר”א “בחתן שא”א כו’. אף על פי שהחופה לאחר מנחה כמו בע”פ שהוא י”ט אף על פי ששחיטת פסחים אחר חצות מהרא”י”.

מכאן אם הולכים אחר התפילה ישר לחופה, נהגו שהציבור לא אומר וידוי, אמנם אם לא הולכים ישר לחופה אומרים הציבור וידוי.

בכל אופן אומר החתן וידוי הגדול, ביום החופה. כיון שביום זה נמחלים לו עוונתיו.

נאמר בפרשת כי תצא (כ”ד ט”ו): לא יומתו אבות על בנים וגו’ איש בחטאו יומתו. אין אדם נענש לא בעוה”ז ולא לעוה”ב חלילה, בעוונותיהם של אחרים. מ”מ נצטוינו בפרשת קדושים (י”ט י”ז): הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. ואמרו חז”ל (שבת דף נ”ד ע”ב): כל מי שאפשר לו למחות באנשי ביתו ואינו מוחא נתפס על אנשי ביתו וכו’ (ומאמר זה נכלל בכוות הפסוק ולא תשא עליו חטא). לכן צריך לשקול ריוח מול הפסד, כי כמו ששאלת בדורנו קשה מאד למצוא בחורה צנועה כנדרש, ומאידך מזה הטעם ממש ראוי שאדם לא יתעכב בשידוכין כי הנסיונות אינם מתמעטים. אלא הראוי לענ”ד לחפש בחורה שצנועה יותר מהרמה הממוצעת בציבור, ואחרי החתונה ועשית כחכמתך לשכנע אותה בדרכי נעם ובשום שכל להוסיף מעט מעט בצניעות. אם תשמע – מוטב, ואם לא – כבר אינך בכלל מי שאפשר לו למחות.

בהצלחה.

– לפי מה שאנו תופסים שהשוק (הנקרא ערוה) הוא חלק הגוף שבין הברך לקרסול, נראה שחיוב כיסוי חלק זה שייך גם בבית. וכ”פ בשו”ת מנחת יצחק ח”ו (סי’ י’).
– והמקילות בהז כנראה סומכות על המשנ”ב (סי’ ע”ה סק”ב), אבל מלבד שרוה”פ חולקים עליו, הנה גם לדעתו אין ההיתר הנדון הנ”ל ברור. ואכמ”ל.

א”צ שיהיו ברצף (ואדרבא מותר לפזרן וכמ”ש כיו”ב המשנ”ב סי’ תקס”ח סקל”א). ומסתבר שכל יום צריך קבלה לעצמו בנוסח הרגיל שבסיום תפילת העמידה (רק לא יאמר: “מעלות השחר ועד צאה”כ”, אלא: “משקיעת החמה היום עד צאה”כ למחר”) בשני הימים.