1) כבר השיב על זה השואל בשאלה הבאה, שהוא ממה שכתוב בספר ויקרא (יח, יט): "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב".
2) לא כתוב בתורה "לא תגלה ערותה", אלא כתוב "לא תקרב לגלות", ומכאן למדו חז"ל (באבות דר"נ פרק ב' ועוד) שגם נגיעה של חיבה אסורה מפני שמביאה לגילוי ערוה, ולדעת הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה א) ועוד פוסקים רבים הוא איסור תורה גמור. אמנם יש פוסקים הסוברים שאיסור הנגיעה אינו אלא מדרבנן, אך ידוע ומפורסם שדברי חז"ל חמורים מאד, ולעתים אפילו יוצר מדברי תורה. [דוגמא לדבר, כל חגי החנוכה ופורים, ותשעה באב, ונטילת ארבעת המינים בחוה"מ סוכות – כולם רק מדברי חז"ל ולא מן התורה].
3) מתקופת משה רבנו החלו לשמור דיני הטהרה, ככל דיני התורה. ודאי שהגדרים שהוסיפו חז"ל במצווה זו נתחדשו במשך הדורות, אך שמירת מצוות הטהרה כפי שהיא היום, מבוססת כבר מימי התלמוד לפני כ- 1700 ויותר. לגבי שבעת הנקיים – נכון הדבר שמדין התורה יש מקרים שא"צ שבעה נקיים, אולם היות ועלולים להווצר בדבר בלבולים ותקלות, החמירו בנות ישראל על עצמן שאפילו אינן רואות אלא טיפת דם כחרדל – יושבות עליה שבעה נקיים (עיין ברמב"ם שם פרק י"א הלכות ג' – ד'), ונתקבלה חומרא זו כהלכה פסוקה, עד כדי כך שכאשר רצה התלמוד (בברכות לא.) להביא דוגמא להלכה פסוקה שאין עליה עוררין, הביא את חומרת שבעת הנקיים הנ"ל.
4) ספירת שבעה הנקיים גזירת הכתוב היא, בספר ויקרא (טו, כח): "ואם טהרה מזובה, וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר". למעשה אין לנו שום הבדל כלל בין הימים שהאשה רואה דם בפועל ובין הימים של שבעת הנקיים, כיון שאין האשה טובלת אלא בסיום שבעת הנקיים, וכל זמן שלא טבלה עדיין טומאתה עליה. ולפיכך מחמירים בנגיעה (ובכל ההרחקות שבין בני הזוג) גם בימי שבעת הנקיים (עיין מסכת שבת דף יג: ובתוספות שם ד"ה בימי).
5) בדרך כלל לא שואלים שאלות על גזירת הכתוב. אבל במקרה שלנו – במחילת כבודך – שאלתך אינה מתחילה, כי סברא פשוטה היא שאחר שראתה האשה דם, שכבר היא עלולה לראות, צריך לחכות עד שתהיה האשה בטוחה וראויה לטהרה. ואיך שייך במציאות לעשות להיפך, ששבעת הימים קודם שתראה דם תבדוק שהיא נקייה, לשם מה תבדוק, בשביל שאח"כ בסיום הימים תראה דם?!