עיין למרן בב”י (סי’ ש”א) בשם הר”ן שגם דברים שאנו מסופקים אם הם מועילים או לא מותרים, ואין חשש משום דרכי האמורי, אא”כ ידענו שאינם מועילים. וכן דעתו בשלחן ערוך (שם סעיף כ”ז). ומכל מקום יש לבדוק שבלחש אין איזה דבר שקשור לעבודה זרה.

אכן כן מנהג תונס וגם מרוקו ועוד לדלג בית יעקב ושיר של יום בראש חודש, אמנם בסידור איש מצליח הביאוהו ע”פ דברי הבא”ח שגם אצלם היה המנהג לדלג והוא שינה את המנהג.

יש סידור הנקרא עלי הדס, בהוצאת הרב דוד סטבון שליט”א.

מנהג תונס שהזכרתם איני מכירו, ולא מצאתיו בספר עלי הדס וגם שאלתי יודעי דבר ואינם מכירים אותו, נשמח לקבל מקורות ומה שידוע לכם עליו.

ולגוף השאלה הכה”ח (סי’ קמ”א אות ל”ב) כתב להחמיר גם כשיש קדיש לגבי שני אחים או אב ובנו, ולכן אם נהגו להחמיר בזה יש להחמיר גם אחרי קדיש.

כן כתב בספר למען ידעו דורותיכם (ח”א עמ’ פ”א) שכן נהגו לאכול בימי החנוכה, רק לא כוסמת כמו שכתבתם אלא “קצב” והוא דוחן, וכמו שכתבתם שכך קראו לו בערבית ערישה תעא קאסב.

שיטת ר”ת היא להחמיר לגבי מוצאי שבת, ובערב שבת היא להקל.

ולדינא: בערב שבת ודאי אין להקל כר”ת נגד הרמב”ם והגאונים, וכן מנהג הספרדים וכן פסקו כל אחרוני זמנינו. ולגבי מוצאי שבת דעת מרן הרב עובדיה זיע”א להחמיר בזה, ודעת מרן ראש הישיבה דמעיקר הדין רשאים להקל במוצאי שבת כדעת הגאונים, ומ”מ למעשה נוהג להחמיר כדעת מרן הרב עובדיה.

ועיין בקונטרס בין השמשות למרן ראש הישיבה שליט”א (נדפס בתחילת משנה ברורה איש מצליח ח”ג) מ”ש בזה באורך

ז”ל רבנו חננאל: אמר רב יהודה הבודק “אחר שיבער הכל” צריך שיבטל בלבו מה שאינו ידוע לו עכשיו. ע”כ. ובפשטות כוונתו על הביטול של הלילה, כי אז מבטלים מה שלא ידוע, ובבוקר מבטלים גם מה שידוע כידוע. ועיין עוד בספרו של מרן שליט”א ה’ נסי ח”ב עמ’ מ”ג בהערה ותרו”ץ

שיעשה אבי הכלה גיור מחדש ויקבל עליו עול תומ”צ

לצערנו לא נוכל להעביר את השאלה למרן שליט”א, אך מצאנו התייחסות שלו בעבר לנידון כעין שלכם, וכדלהלן:

הנה המנהג לא לאכול דגים בר”ח ניסן אינו נפוץ בכללות העדה התוניסאית, ובדקתי בספר עלי הדס ולא הביא כלל מנהג זה, וכן שאלתי את ידידי הרב תומר בוכריץ שליט”א (מח”ס למען ידעו דורותיכם על מנהגי תוניסיה) וגם הוא אינו מכיר מנהג זה. וכנראה זה היה נהוג בכמה משפחות, וכמו שיש עוד מנהגים כאלו שאינם נפוצים אצל כולם רק אצל כמה משפחות. ואמר לי ידידי הנ”ל שכנראה טעמם כמו ראש השנה שיש מנהג לא לאכול דגים כי יש בהם סימן לא טוב, ויש דמיון בין ר”ח ניסן לראש השנה שבשניהם באים כל הילדים לבית (למנהג הבסיסה אם אתם מכירים…), וגם היה מנהג בעבר שלא להכניס אף אחד לבית בשני הימים הנ”ל.

ולגבי המנהג לא לאכול דגים בראש השנה שהוא מנהג מוכר וידוע לא רק אצל התוניסאים, כתב מרן ראש הישיבה שליט”א בגליון בית נאמן (מס’ 180 אות י’) שכאשר חל ראש השנה בשבת יש לאכול דגים, ואין לחשוש למנהג זה. ע”ש. וכל שכן למנהג שהזכרתם שלא לאכול דגים בר”ח ניסן שהוא מנהג פחות נפוץ כנ”ל שלדעת מרן ראש הישיבה שליט”א כאשר חל בשבת יש לאכול דגים.

ברכה והצלחה.

כמו כל יהודי המזרח, הצטיינו יהודי תוניסיה (גם החילוניים שבהם) באמונת חכמים פשוטה ובכבוד עמוק לדת. היתה להם פשטות וישרות, אבל קשה להגדיר קווים עיקריים או דרך מסויימת בעבודת ה’ שהיתה להם, הם עשו מה שצריך – קמו בבוקר התפללו שחרית ולמדו תורה מעט, אח”כ אכלו משהו ויצאו לעבודה ומשם לבית הכנסת ולבית, וחוזר חלילה כל יום. אם רצונך לטעום משהו מזה, קח את הספר “דרכי משה” של ר’ כלפון משה הכהן זצ”ל (ערוך על סדר פרשיות התורה), ולמד בו על הפרשה מידי שבוע.
בנוגע למשנתו של הרב קוק זצ”ל – הוא היה הרב הראשי לישראל ומגדולי הדור בזמנו, והשפעתו היתה רבה על כל יהודי התפוצות, אך ככל הידוע לי לא היה שום קשר מובהק בינו ליהודי תונסיה, ולא בין יהודי תונסיה לבינו. ההתיחסויות של הרב קוק לפניות של רבני תונסיה ולהיפך, הגיעו בעקיפין ע”י תיווך מכלי שני ושלישי בלבד. (והמדובר על תכתובות בדברי תורה ולא בהשקפה. כי כמדומני ספרי ההשקפה של הרב קוק לא הגיעו לידם כלל).
בנוגע לתקומת ישראל בארצו, כרוב הרבנים גם רבני תונסיה ראו זאת בחיוב רב (אולי לזה התכוונת שהם אחזו בתורת הרב קוק), ועודדו מאד את העליה לארץ. אך הם התנו את העליה בשמירת מצוות מלאה כמו בחו”ל. לאותם אנשים שחשבו שאולי ייחלשו ברוחניות מחמת העליה – המליצו הרבנים להשאר בחו”ל ולא לעלות (הדברים מתועדים בספריהם, אך לא כאן המקום להאריך ולפרט).
לנו יש הרבה מה ללמוד מהתמימות והאמונה של אבותינו בתונסיה, גם מהאנשים הפשוטים שבהם, מיראת השמים האמתית שלהם, מההידור במצוות שנהגו בהם. והלוואי יגיעו מעשינו למעשי אבותינו.
עלה והצלח!