מדוע שם אדנו"ת נכתב עם קמץ בנו"ן. מדוע יש מילים עם מפיק למרות שהמשמעות לא משתנה. ומדוע אומרים ומקיים אמונתו לישני עפר בהווה ולא בעתיד ?

עד כמה שידוע לי הג’ הרפויה היא בדיוק כמו הר’ המקובלת היום. ולגבי הבעיה כאשר היא נסמכת לר’ למי שאינו יודע לבטא, זכורני שמרן זצ”ל אמר בישיבה שכאשר הג’ הרפויה סמוכה לר’ יש לבטא אותה כג’ דגושה.

כל מילה שהיא מסתיימת באות ת’ שאינה שימוש כגון שירות, אות, טלית וכדו’ הראשונים החשיבו אותה בלשון זכר. (עי’ בספר נאמן ביתי משיעורי מרן ראש הישיבה זצ”ל עמ’ 76). ולכן המילה “אמת” אע”פ שהיא לשון נקבה מ”מ השתמשו בה גם בלשון זכר. וכמדומה שנפלה טעות בסוף השאלה וצ”ל בלשון “זכר”.

יש לומר את הקדיש לפני “ברוך שאמר”, כה”ח סופר (סי’ נ ס”ק ו) עי’ שם הטעם. וכן פסק בהלכה ברורה ח”ג (עמ’ תיח הי”ד).

השוא שלפניה היא שווא נח ובכל זאת הכ’ רפויה, והיא אחד מרבים מהיוצאים מהכלל. והטעם לזה כי זה חלק מהמלה שלכם ושם היא רפויה.

הנכון כמו שהערת לה. ומ”מ מאחר שאין מזה תועלת ואדרבא מגע למצבים לא נעימים, קיימא לן כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. ומוטב שיהיו שוגגים (באופן מסוים) ולא מזידים. וההי”ב. ולהתפלל לה’ שהדברים יפעלו בליבה.

הקמץ באות מ’ הוא חטוף ונקרא כמו חולם. כשיש דגש חזק באות ר’ אז מדגישים אותה ובשביל זה צריך לדעת את מבטא הר’ הנכון, רי”ש מתגלגלת ע”י הלשון ואז אפשר להדגישה.

ה”א ראשונה בפתח. וא”ו ראשונה בחולם ודגש חזק והוא”ו השניה היא רק בניקוד חולם. HAWOT

1. בפסוק ראשון בגלל שחייבים לכוון בו קשה יותר לקוראו בטעמים. ומ”מ ודאי שמי שאינו מתבלבל בכוונה ראוי לקרוא גם פסוק ראשון בטעמים שהוא עיקר מצות קריאת שמע.
2. יש לקרוא בשווא נח. אפשר להסביר שהמילה נחלקת לשתים (לא ממש אלא בשביל ההבנה) ולהפסיק חלקיק שניה אחר הדל”ת כאילו אומר ואבד-תם. ומ”מ ודאי להיזהר שלא יהיה כשתי מילים. ומי שקשה לו שיקרא בקול.
3. נכון. אך יש להסמיך את האות ה’ לאות ו’ שלפניה. (ששוא נח נופל על האות לפניו) ושהמילה תשמע במילה אחת ולא כשתי מילים ומ”מ יותר נכון לומר האות ו’ כמו W, בקיבוץ השפתיים ולא כאות V שהיא ב’ רפויה. ועי’ באורך בספר “קובץ מאמרים” (ח”ב עמ’ רנז ואילך).

*אגב בספר “כתם אופיר” להרה”ג אופיר טנג’י שליט”א עמ’ 234 כתב גם בעניין זה ותוכל להעזר בדבריו.

זו בעיה. אבל כמובן לא נוכל לבטל תקנת חז”ל, ובודאי שהם סבורים ויודעים שהתועלת שיש בתפילה עם הציבור גדולה יותר.

אבל אפשר לשלב את שני הדברים, ע”י שיתפלל עם הציבור עד שיגיע לעמידה, ואז יאריך בה כרצונו (ואם החזן הגיע לקדושה והוא עוד לא סיים ישתוק וישמע מהש”ץ את הקדושה ויכוון לצאת יד”ח). או עכ”פ אחר העמידה יתפלל בקצב שלו ויאריך באמירת התחנון, ולדוד אליך, ואבינו מלכנו (ותחילתה היא תפילת ר’ עקיבא במסכת תענית), ואשרי ובא לציון, ותפלה לדוד שכולם דברי תחנונים. ובפרט תפילת והוא רחום הנאמרת בשני וחמישי (וראה מ”ש בחשיבותה בספר מקור ברוך לבעל תורה תמימה). ונמצאו זה וזה מתקיימים בידו. והזוכה לקום מעט יותר מוקדם יכול לצאת מביתו עם טו”ת לביהכ”נ ולהיות מעשרה ראשונים ולהתחיל התפילה מעט לפני הציבור וממילא יתפלל בכוונה יותר ושכרו עצום ורב.

אתם צודקים, הקדמא צריכה להיות בא’, ונפלה טעות בתיקון קוראים והחומש של איש מצליח. וכבר שלחתי את הטעות למוה”ר ר’ יהונתן קיויתי שליט”א והסכים לזה, ורשם אצלו לתקן במהדורה הבאה. יישר כח! לחיבת הקודש נשלח לך בלי נדר את מה ששלחתי לה”ר יהונתן קויתי, ומה שהשיב לי.