אכילת דג וביצה לפי הגמרא והקבלה.

באדר א’, ומכל מקום מכיון שהשנה זה כבר עבר אפשר לעשות באדר ב’.

מעיקרא וודאי שאין ראוי להתגייס לצבא, וגם עכשיו בעת המלחמה לא שמענו שיש צורך שכל העם יתגייסו, ודי להם בחיילי המילואים.

במלחמה זו אין התגרות בגויים, אלא משיבים מלחמה ומגינים על עם ישראל, ונ”ל שאין מי שחולק בזה. וגם הרב בעל “ויואל משה” זצ”ל כוונתו על עצם הקמת המדינה ולא על המצב הנוכחי אחרי שכבר קמה המדינה.

וודאי שיש הסתברות שהוא סובר כדעה שניה, אך לא פשוט לומר זאת ככלל ברור בכל ספר כה”ח.

הטענות הם מסתברות, אלא שיש הבדל מהותי בין זמנינו לזמנם, שאז היה כח לחכמי ישראל לתקן תקנות, והיום אין לנו את הכח הזה.

עד כמה שידוע לי לא יוכלו חכמי ישראל בדור הזה לעשות שינוי כזה בתפלה, גם לא הרבנות הראשית ולא שום גוף אחר.

דעת מרן ראש הישיבה שליט”א שכדאי לכל בחור ישיבה לומר בישיבה ברכת האורח

אם בטוח שיקפידו, אפשר להתארח אצלם ואין לחוש לבליעת הכלים. ועיין בשו”ת יחוה דעת חלק חמישי (סימן ל”ב).

_{(השו”ת מתוך עלון פניני הפרשה מספר 1116).}

אם הטעם פגום אין חשש, ומכל מקום המחמיר תבא עליו ברכה.

_{(השו”ת מתוך עלון פניני הפרשה מספר 1116).}

מדובר כשיש חשש לאוכלם. תוכי אף אחד לא אוכל.

_{(השו”ת מתוך עלון פניני הפרשה מספר 1116).}

הוקשה לרבנו יונה מה הראיה מפסוק זה שהאומרים ד”ת כאילו אכלו משלחנו של מקום, הרי תחלת הפס’ הוא “המזבח עץ שלוש אמות גבה וארכו שתים-אמות ומקצעותיו לו וארכו וקירתיו עץ וידבר אלי” וגו’, וא”כ הפסוק אינו מדבר כלל על סתם שלחן אלא על המזבח. ותירץ שלשון דיבור הוא לשון פרטי ולא כללי, כמו וידבר ה’ אל משה, וע”פ זה ביאר שגם בפסוק הנ”ל כאשר דיבר עמו בלשון פרטי בא לרמוז לו שכרגע אינו מדבר על שלחן של מעלה דהיינו המזבח, אלא על השלחן של כל אחד ואחד כאשר אומרים עליו דברי תורה.

אם הדברים אינם ברורים דיים נשמח לבאר שוב.

אין חיוב לחזור על התורמים, וכך נהוג בכמה ספרים.

_{(השו”ת מתוך עלון פניני הפרשה מספר 1113).}