יום הולדת באדר א’ / ב’
באדר א’, ומכל מקום מכיון שהשנה זה כבר עבר אפשר לעשות באדר ב’.
בשיעור השבועי דן מרן נר"ו על אכילת הדברים המשכחים (בפרט זיתים), ואמר בשם הרב יוסף חיים זוננפלד זצ"ל שאין איסור. כשלמדתי סוגיא זו הסתפקתי בדעת ס"ח שכותב (סי' תתרח): אחד שאל מחכם אמר עכברים אכלו מלחמי אם אוכל לאכול מן הלחם אמר ולמה לא תאכל א"ל פן אשכח תלמודי ואני נזהר מלאכול מכל מה שמשכח התלמוד ועתה אני רעב. א"ל החכם אינך חייב עד שישב ויסירם מלבו ואני רואה שאינך עוסק בתורה ואתה פנוי והיית יכול לעסוק וכל היום אתה בטל מדברי תורה והולך אתה עם עמי הארץ לשמוע דברים בטלים מוטב היה לך שלא היית נזהר מדברים המשכחים כדי שהיית שוכח דברים בטלים שאתה עוסק בהם. עכ"ל. ראיתי את הגרע"י זצ"ל ביבי"א ח"ב (יו"ד סי' ח אות ב) שהבין שאין בזה איסור משום שהוא גרמא, וכן הסכים במשנה הלכות ח"ה (סוס"י קא). אך לע"ד היה נראה ששם כתב שאינו חייב עד "שישב" פי' שילמד ואז "ויסירם מלבו", ומכיון שלא למד אין לו איסור, אך בהחלט מי שלמד ואוכל את אותם הדברים עובר על איסור. איזה פירוש יותר נכון?
אילו אמר החכם "אינך חייב עד שתשב ותסירם מלבך" בלשון נוכח, אז היה ההמשך "ואני ראה" כהסבר לדבריו הקודמים מדוע אינו חייב, אבל כשאמר לו בלשון נסתר "שישב ויסירם מלבו" משמע דתרתי קאמר, חדא שאין איסור עד שיסירם מלבו בידיים כלשון המשנה באבות, ולא בגרמא, וזו גרמא. ועוד שאחד כמוהו בטלן טוב היה לו לאכול דברים המשכחים שישכח דברים בטלים.
ולפרש "שישב" פירושו שילמד, "ויסירם מלבו" פירושו שאחר כך יגרום שכחה, אינו נראה, ולשון המשנה באבות "יכל אפילו תקפה עליו משנתו וכו' אה אינו חייב עד שייב ויסירם וכו' ", משמע בהדייא לא כך.