שאלה בדקדוק בפרשת וארא

כל קמץ שבא בהברה פתוחה או שיש בו הטעמה\געיה הוא קמץ גדול.

כל קמץ בהברה סגורה ואין בו הטעמה הוא קמץ קטן.

מלה שיש אחריה מקף כמו “כל”, נחשבת כחלק מהמלה שאחריה, והקמץ יהיה קמץ קטן (אא”כ יש בה געיה כנ”ל).

הצדק אתכם. אמנם במהדורא שאני רואה כעת של התהלים הוא רפוי, וכן בתהלים אמת קנה, וכן בסידור במהדורא החדשה, אולי ראיתם כן במהדורא הישנה, וב”ה תוקן בחדשים.

לא בכל מקום הטעמים הם כמו בפסוק שהזכרתם. יש לדוגמא: וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה (במדבר י”ג כ”ז), אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו (שם ט”ז י”ד). בפסוקים אלו לפי הטעמים המלה זבת חוזרת גם על הדבש.
אלא שלכאורה אתם שואלים בצדק שכיון שהטרחא מפסיקה יותר מהתביר משמע שהזבת חוזר רק על החלב ולא על הדבש. ונ”ל שהתשובה היא שא”א לעשות מאריך טרחא על “ארץ זבת”, ואח”כ מאריך סוף פסוק על המילים “חלב ודבש”, כי עוד לא פירשנו מה זב, ומצד שני צריכים לעשות איזה מפסיק כאשר יש שלשה מילים (כמו שהוא ברוב ככל התנ”ך), לכן עשו מפסיק אחרי חלב, ומה שאמר אח”כ דבש ר”ל וכן זבת דבש.
יש דוגמא לכלל שכתבתי שכאשר א”א לחלק את הפסוק באופן אחר עושים טעם מפסיק במקום שלא צריך להיות, אך איני זוכר אותה כעת, אם חשוב לכם הדוגמא תשלחו שוב שאלה ונחפש לכם בל”נ.

שווא,ארמית

כך הוא דרך המקרא לומר לפעמים מילים כפולות אף שמספיק מלה אחת. מקור הכלל הזה בפי’ הראב”ע על הפסוק “המבלי אין קברים” (שמות י”ד י”א, ואולי בעוד מקומות), שגם שם המילים המבלי אין כפולות. ע”ש.

העתקתי לך ממקום אחר שהיה כתוב לי:

יש חמשה מקרים שבהם תהיה האות דגושה, ואלו הם: מפיק, מפסיק, דחיק, אתי מרחיק, הדומות.

וזה פירושם:

מפיק- אם האותיות הו”י מוציאים אותם במבטא, בג”ד כפ”ת שאחריהם דגוש, כמו: “ותאמר לה בת פרעה” (שמות ב’ ח’) הב’ דגושה אע”פ שיש לפניה ה’, שפתי תפתח (תהלים נ”א י”ז) הת’ דגושה, “מעשה ידיו כלם” (איוב ל”ד י”ט) הכ’ דגושה. בכלל זה ג”כ פתח גנובה, כמו: “אם תגביה כנשר” (עובדיה א’ ד’) הכ’ דגושה. משא”כ כאשר הה’ בקמץ, כמו: “אבניה ברזל” (דברים ח’ ט’) הב’ רפויה, כי באופן כזה נחשב כאילו יש אחריה נח. יוצאים מהכלל ג’ פסוקים, ואלו הם: “קו תוהו” ישעיה ל”ד י”א) הת’ רפויה, “שלו בה” (יחזקאל כ”ג מ”ב) הב’ רפויה, “אדני בם” (תהלים ס”ח י”ח) הב’ רפויה.

באות א’ לא שייך את הכלל הנ”ל, כי אין אפשרות שתשמע הא’ בסוף מלה. ומ”מ גם בא’ אם האות שלפני הא’ היא בשוא נח, כמו: “וירא בלק” (במדבר כ”ב ב’) הב’ דגושה, וכן כל כיו”ב.

מפסיק- כאשר יש טעם מפסיק, בג”ד כפ”ת שאחריו יהיה דגוש, כמו: “נמגו כל” (שמות ט”ו ט”ו) הכ’ דגושה מכיון שהמלה נמגו בטעם מפסיק, וכן “ולעבדו בכל לבבכם” (דברים י”א י”ג) הב’ דגושה מטעם זה.

אלו הטעמים המפסיקים: זרקא, סגולתא, פזר גדול, תלשא, גריש, פסק, רביע, פשטא, תרי קדמין, זקף קטון, זקף גדול, שלשלת, שני גרישין תביר, טרחא, אתנח, יתיב, סוף פסוק. והטעמים המשרתים:  מקף, שופר הולך, תרסא, אזלא, קדמא, שופר מהופך, תרי טעמי, דרגא, מאריך.

דחיק- מלה שסופה אות ה’ ומנוקדת פתח או סגול, סמוכה במקף למלה אחרת ואחת משתיהן מלה זעירא, או שהמלה השניה מלעיל. כמו: “זה בני” (מלכים א’ ג’ כ”ג), “מה פרצת” (בראשית ל”ח כ”ט), “נכה בו” (במדבר כ”ב ו’), “יחוה דעת” (תהלים י”ט ג’), מכסה פשע” (משלי י”ז ט’). לגבי הקמץ גם מצאנו דין דחיק, כמו: “לכה נא” (במדבר כ”ב ו’), “שבה פה” (רות ד’ א’), “תנה לנו מלך” (שמו”א ח’ ו’).  אבל לא בכל קמץ יש דין דחיק, כמו: “גלה בך”, “כסה בגד”, “ענה בך”, בכל אלו אין דין דחיק.

אתי מרחיק- מלה מלעיל שמסתיימת בסגול וה’ בסופה והמלה שאחריה זעירה או שמוטעמת מלעיל, יהיה בה דגש חזק, כמו: “עושה לך” (בראשית ל”א י”ב), תעשה פלא. בכלל זה א”צ שיהיה דוקא מקף אלא כל טעם משרת, אבל בטעם מפסיק לא שייך כלל זה. גם בקמץ שייך כלל זה אבל דווקא אם הה’ שאחריה לא שרשית, כמו: ואעידה בם, ארצה כנען, ויצקת לו, ועשית לו. [לאפוקי ועשה פסח, והיה לך למשיב נפש]. יש יוצאים מן הכלל, כמו מצאה בית.

אותיות דומות כאשר הראשונה מנוקדת בשוא בשבתך בביתך ותתפשהו בבגדו ככף איש, ואכבדה בפרעה, איש יביא בפריו, ולא בביזוי. אבל כאשר אינה מנוקדת בשוא תהיה רפה כדינה, כמו ופקדנו בפקודת ישועה.

ההבדל בין דובר למדבר הוא שמדבר הוא בנין פִּעֵל ודובר הוא בנין פָּעַל, ואף שבדרך כלל שורש דב”ר משתמש עם בנין פִּעֵל, כמה פעמים מצאנו שמשתמש בבנין פָּעַל, כמו “הדוברות על צדיק עתק”, ויש עוד קצת דוגמאות בספר ששים לרד”ק שורש דב”ר. וגם בפסוק שהזכרתם משתמש עם בנין פָּעַל.

א. מנה, מלרע. ב. באה מלרע, מכיון שזה הוה מתמשך, כל פעם זה קורא, עיין רש”י על הפסוקים והנה רחל בתו באה עם הצאן, ורחל באה. ג. שירים, מלעיל. ד. אלו אפלו וכאלו, מלרע. ה. תלתא, מלרע. ו. ולמה מלרע, מכיון שיש אחריה אות א’, כמו “למה אמרת אחותי”.
לא בכל דבר יש הסבר למה אומרים מלעיל או מלרע, לפעמים ככה זה. באופן כללי בעברית יש יותר מלרע ממלעיל.

הכלל של אתי מרחיק שייך דווקא אם המלה השניה מליעיל, ובמלה כנען שהכ’ מנוקדת בשוא נמצא שההטעמה היא בנ’ וא”כ היא מליעיל, אבל במלה שעיר הש’ מנוקדת בצירי ונמצא שהמלה מלרע, ולא שייך בה אתי מרחיק וכנ”ל.

זה נכון, בעמידה אומרים בלא ו’. (ובברכת המזון עם ו’).