שאל את הרב

אמת נכון הדבר שאין כלל הפרש בזה בין געיה שבשם ה’ לשאר געיות.

כן ואפילו יום אחד.

אני מבין שכוונתך במילים שיטת מנהג טוניס, לקריאת הוי”ו כהאות W האנגלית, ואילו במילים הגירסה הרגילה, כוונתך לביטוי רוב העולם בימינו שמבטאים את הוי”ו כבי”ת רפויה.
אם זו כוונתך, יש להעיר ש”מנהג טוניס” היה מנהג רוב עדות המזרח, ואדרבה בתונס המנהג היה מעט שונה (ואין כאן מקומו). רק בדורות האחרונים ממש הפכה ההגיה האשכנזית לנחלת הכלל.
ולענין שאלתך, כמה שהפכתי בדבר לא זכיתי להבין איך משמע מאותן מגילות שהגיית הוי”ו איננה כ-W, ולא איך משמע שהיא כבי”ת רפויה. ואיך שתהיה הראיה, לא היית צריך להרחיק נדוד עד ים המלח, כי קרוב אליך הדבר מאד, המילה עוון מופיעה במקרא כמה פעמים בשני ווי”ן (בהפטרה דארבעה מצורעים בספר מלכים, בתהלים במזמור בבוא אליו נתן הנביא, ועוד), וכן המילה הוות בתהלים, וכיו”ב יקוו המים, וישתחוו, ויצוו אל יוסף, טוו את העזים, ונלוו עליך, מה נאוו על ההרים, כי לי איים יקוו, וכל חפציך לא ישוו בה, ועוד ועוד.
ואם ארשה לעצמי לדמות דבר לדבר, א”כ יש להוכיח מהמילים איים, חיים, עיים, שהגיית היו”ד היא כאל”ף. ואם נמצא במגילות ים המלח לויים, גויים, וכיוצא באלו, נוכיח גם מהם.
ועל כל פנים הסיבה הפשוטה לכך שיש שני ווי”ן היא משום שזו צורת כתיב מלא, שלא נטעה לקרוא עוֹן או עֶוֶן וכיוצא בזה. ודרך כלל ניתן לומר שככל שהתאחרו הדורות, כך הרבו לכתוב בכתיב מלא. ובדומה לזה ניתן לראות שמילים רבות שנכתבו במקרא בשי”ן שמאלית, בתלמוד נכתבו בסמ”ך, כגון חרס, סוטה, סהדי.

כלל זה אינו מוסכם, כי הרד”ק והקדמונים אינם מודים לו. ומכל מקום יש לו יוצאי דופן מוכרחים כגון שררך וחָנְנֵנִי (תהילים ט’ י”ד), כי אם יהיה השוא נע, יהפוך הקמץ לקמץ רחב.

וכן כאשר התיבה מליעיל כגון יִקְרָאֻנְנִי, יְשַחֲרֻנְנִי, יִמְצָאֻנְנִי (משלי א’, כ”ח), נִשְעֳנְנוּ (ברכת על הצדיקים), כי אם יהיה השוא נע, תהיה קריאת התיבה מלרע בהכרח.

מעיקר הדין אין בזה איסור, אך כיום יש חשש זיוף, שהם מערבים בשמן שמן ממוחזר שנלקח מהמסעדות שלהם (שהכל טרף כמובן), ומוכרים אותו בחזקת שמן טרי ונקי. וימינם ימין שקר כידוע ומפורסם. ודרך כלל יש לדעת שכל שמן זית שאין עליו תו תקן יש לחוש בו לתערובת של שמנים אחרים זולים, וזה פשר פערי המחירים בשמן זית.

א. אין הבדל.

ב. אין צורך לחזור.

ג. בסידור איש מצליח מדקדקים בזה, ובכל מקום שהקריאה מליעיל תהיה האל”ף בקמץ, או בפתח וגעיא, וכאשר האלף בפתח בלבד, קריאת המילה מלרע.

מהמילה רב אין ראיה, כי מצינו כיוצא בזה גַּן – גִּנָּה ועוד.

את דחית הראיה מהמילה בריבי לא הבנתי, דמה ענין צירי לפתח. וגם אותם הקוראים רֵבִּיהוא בדרך אי הקפדה, וכמו מילים רבות שהם מחליפים בהם את הניקוד, והם מודים שאין הניקוד כך.

וזה כלל גדול בענין, כאשר עדה אחת מקפידה לשמור על צורת קריאת המילים השונות, ואילו האחרת אינה מקפידה בכך, על פי רוב הצדק עם הראשונה, ומאידך מקושיות לא מתים, ורבות מהקושיות הנראות בתחילה כהר תבור, מתברר אפילו אחר זמן רב שאינן נכונות כלל.

פעמים רבות שאין דגש באות שואית הבאה אחרי ה”א הידיעה. כגון הלוים, המעט (כי אתם המעט) הצפרדעים לשפנים, בַּשְׂאֵת.

יו”ד שואית ומ”ם שואית יהיו על פי רוב רפויות אחר ה”א הידיעה, כמו כן יש דוגמאות נוספות שבהן הדגש נשמט מאות שואית, כגון הללו, בענני, מבקשי ועוד.

הטעם בכל אלו הוא כדי להקל על הקריאה. ןמטעם זה באה הגעיא (המתג) כדי להטעים מעט את ההברה שקודם השוא.

יהכון הוא תרגום של ילכו. יהכן הוא תרגום של תלכנה. ובאמת אין כאן הבדל בין הפסוקים, אלא עירובי נוסחאות, כי בכתבי היד יש שמתרגם בשניהם לשון זכר, ויש בנקבה.

וזו מחלוקת האם תיבת דַּחֲלָא, שמשתמש בה התרגום לציון אלהים אחרים, היא לשון זכר או נקבה. ופשוט.

ישנן מקורות רבים מזמן בית שני ולאחריו שבהם מופיעה המנורה בקנים עגולים. לכל אחד מאתנו יש בארנק מטבעות של עשר אגורות, ועליהם צורת המנורה בקנים עגולים. הצורה הזאת היא חותמת מזמן בית חשמונאי. מאידך ברור שרש”י והרמב”ם שציירו אלכסון הוא לאו דוקא, כי אין לזה שום הכרח וראיה מהפסוקים ומדברי חז”ל, וגם לא טעם.

יתירה מזו אם נעשה למנורה קנים ישרים אי אפשר להמלט מאחד משני דברים: או שהנרות לא יהיו במרחק שוה זה מזה, או שהקנים עצמם לא יהיו מקבילים זה לזה. בין כך ובין כך עיטורי הקנים שהם הגביעים והכפתורים והפרחים לא יהיו מקבילים זה לזה, ולכל הפחות לאותם של הקנה האמצעי, כי ארכם שלשה טפחים לאורך הקנה, ובעוד שהקנה האמצעי זקוף, השאר מוטים באלכסון, והגובה שלהם מתמעט כמעט בטפח. ומטעמים אלו מראה המנורה העשויה בקנים עגולים נאה יותר מהעשויה בקנים ישרים, ומאחר וצורת הקנים אינה עיקר בעשית המנורה יש להעדיף צורה זו.