כיצד נקוד המילים “הדק” ו”הנף”?

כמדומה שבגד כפת דגושים בדגש קל רק בראש מילה (חוץ מפיק דחיק ואתי מרחיק) או אפילו באמצע התיבה אחר שוא נח כמו תזכור וזכור. והשאר בדגש

וראה עוד בסולת למנחה (שבסוף לחם הבכורים)פרשת שמות א כא כתב שהדגש למלאת חסרון ביו”ד של המלה בית, ולפ”ז הוא דגש חזק ככל הדגשים שבאו על חסרון אות.

במלה שמרה הקמץ נקרא כמו חולם והשוא הוא שוא נח.

אבל במזמור פ”ו בתהילים תפילה לדוד הטה וכ’ו שם הקמץ נקרא כמו פתח והשוא שוא נע. (אע”פ שלכאורה היה צריך להיות קמץ חטוף ושוא נע)

עם שני נוני”ן, והראשונה בשוא נח.

הראשונה רפויה כדין בגד כפת שאחר אהוי, והשנייה אע”פ שהיא אחר אהוי דגושה שלא כדין, והסבירו הראשונים (הובאו בבית יוסף סימן נא) משום שפסל מיכה עבר בים אית, והוא קרא את שם הפסל בשם השם ואם היתה בכף דגושה זה נשמע כאומר השם מיכה דהיינו פסלו של מיכה

לענ”ד אתם צודקים וכך צריך לומר, וכנראה שהיום נכנס הביטוי הזה. וכן מצאתי בחיפוש שמהרש”א בברכות (ח”א דף ס”א ע”ב) כ”כ. ומה שמצאנו בספר מכלול להרד”ק (דף קס”א ע”ב) משקל פְּעִילוּת, כמו שרירות, זה בלא סמיכות, אבל כאן שהמלה במקורה היא מסירה, כאשר מסמיכים אותה אומרים מסירת, וכמו הדוגמאות שהבאתם.

ע’ בקונטרס לאוקמי גירסא למרן ראש הישיבה (אות ה’) שהביא ב’ הדעות בזה. ושיש רבים שגורסים צְרָכַי ועיקר טעמו שזהו לשון רבים ושייך ע”ז לשון “כל, צרכי, אבל אם צָרְכִּי בלשון יחיד – מהו כל, ואף שיש שיישבו זה, מ”מ עדיף כנ”ל, וכן גרסו רבים מהאחרונים ושכן מוכח ממדרש תלפיות והראב”ע. ע”ש. וסיים שכן עיקר.

מהמילה רב אין ראיה, כי מצינו כיוצא בזה גַּן – גִּנָּה ועוד.

את דחית הראיה מהמילה בריבי לא הבנתי, דמה ענין צירי לפתח. וגם אותם הקוראים רֵבִּיהוא בדרך אי הקפדה, וכמו מילים רבות שהם מחליפים בהם את הניקוד, והם מודים שאין הניקוד כך.

וזה כלל גדול בענין, כאשר עדה אחת מקפידה לשמור על צורת קריאת המילים השונות, ואילו האחרת אינה מקפידה בכך, על פי רוב הצדק עם הראשונה, ומאידך מקושיות לא מתים, ורבות מהקושיות הנראות בתחילה כהר תבור, מתברר אפילו אחר זמן רב שאינן נכונות כלל.

המילה הָדֵק היא בפסוק “ושחקת ממנה הדק”.

וכך מנקדים מקור בבנין הפעיל כשהוא בגיזרת ע”ע (שורר דק”ק), כמו שכתב הרד”ק בספר מכלול (דף ק”ל ע”ב).

ולגבי הנץ, שם זה אותו דבר רק בגיזרת ע”ו (שורש נו”ף), ומסתבר שגם הוא כמו ע”ע, כמ”ש הרד”ק שם (דף קכ”ז ע”ב) שהם שווים בבנין הפעיל. ע”ש.

תנוח דעתך. כל חייך קראת כהוגן, גם אם נניח שהתהילים הנ”ל מדויק בתכלית, מ”מ געיה ביו”ד אינה הופכת את הקמץ שבת’יו לרחב. הקמץ הנ”ל חטוף בלי ספק הואיל ועיקרו חולם יִתֹּץ-יִתָּצְךָ. ושתיקת המדקדקים תוכיח שאין כאן יוצאים מן הכלל. ועכ”פ אינני מכיר את הקהילה שהזכרת לדעת עד כמה ניתן לסמוך עליהם בעניני דקדוק, וגם אינני יודע מקום לגעיא בתיבה זו, והמשנה מן המקובל עליו להביא ראיה.

כמעט כל “אחד מהם” במקרא מנוקד כך, ופירשו איזה מהם שיסתם או איזה מהם שיפתח.