ברכות

זה נחשב טפל ונפטר בברכת הפריקסה.

לפניו מברכים המוציא, ולאחריו ברהמ”ז.

שאלה יפה. ולענ”ד נראה שעדיף שלא ישתה. כי אם יעשה ברהמ”ז שאינה דאורייתא אין בזה שום איסור. אבל כששותה את המים בלא ברכה, לדעת הפוסקים שצריך לברך, הרי עושה איסור ונהנה מהעו”ז בלא ברכה. ועוד שהדעה שבלא שתיה בהמ”ז דרבנן היא יחידאה, והפוסקים הסוברים לברך בסעודה רבים הם, ונזכרה החומרא הזאת בש”ע. ומ”מ אם יש לו במבה וכיו”בשיכול לברך עליה שהכל – יצא ידי כולם.

א. אפשר לברך גם אם היין פתוח. רק שלא שתה ממנו בסמוך.

ב. בברכת ה’ ח”ד עמוד קצ”ח קצ”ט פסק שאין צריך סעודה.

כבר הזכרת בדבריך תירוץ דהמצוה (בליל פסח) קובעתו לברך עליה המוציא.
אמנם לענ”ד קושיה מעיקרא ליתא, שהעיקר בזה דכל שמברכים עליו המוציא אם קובעים עליו סעודה, יוצאים בו ידי חובה בפסח, שיש עליו שם “פת”, ולא המעיט אלא דבר שאי אפשר לעולם לברך עליו המוציא, אפילו ע”י קביעות.

והארכתי בזה בס”ד בשו”ת מחקרי ארץ ח”א (סי’ מח) ע”ש. (נמצא באוצר החכמה).

– יש בזה הרבה מחלוקות והרבה חילוקים במציאות.
– הטוב והנכון לגבי שתיית מים, שאם שותה כדי סיפוקו עד לרוויה, יברך נפשות, ובפעם הבאה שיחזור לצמא, הרי זה יברך שנית, כי ודאי ודאי כבר הסיח דעתו לגמרי מהשתיה הראשונה. ומהיות טוב כדאי שיכוין בפירוש שלא לפטור בברכת “שהכל” רק את הכוס הנוכחית ששותה.
– גם לגבי תה וקפה (שאין מברכים עליהם ברכה אחרונה), מ”מ אם שותה אותם בחדר מסויים בזמן קצוב, והפעם הבאה שישתה תהיה רק אחר כמה שעות, נראה שיכול לחזור ולברך על התה והקפה בשנית ללא חשש, כדין “נמלך”, וטוב שיכוין מתחילה רק על אותה כוס וכנ”ל.
אבל אם שותה הקפה לאורך זמן רב, לגימה פה ושם, והבנין הוא רשות אחת (כגון ישיבה), לא יברך על הכוס השניה והשלישית.