1. מדין הכרת הטוב ראוי ללכת כל שמתאפשר הדבר, בפרט אם בהזמנה שלו כתב "נשמח לראותכם…. ובשמחתכם ישמח גם לבנו בעה"ו", שראוי לו להשתדל לקיים מה שאמר. אבל אין כל חובה, ולא כל העיתים שווים, ויתכן שאם היה נסיבות האירוע השני (מרחק האולם וזמן עונת השמחה וכו') גם באירוע הראשון, אף הוא לא היה מגיע לאירוע.
2. אם אותו אדם בעל האירוע עני ונצרך, ובפרט אם הוא בן תורה, וכיוצא, יכול לחשב זאת ממעשר. אבל אם הוא אמיד בנכסיו שבשאר הימים אי אפשר לתת לו ממעשר, גם עתה אי אפשר לתת לו ממעשר, ומה שנותן לו עתה בכל זאת מתנה למרות שאין לו זמן לשבת הוא מחמת אי נעימות או הכרת הטוב וכיוצא.
3. בעבר בזמן הגמרא והראשונים היה המנהג, שדרך ריעיו ומיודעיו של החתן לשלוח לו מעות כדי שיתחזק על ההוצאה שמוציא במשתה, ואלו המעות נקראים שושבינות, ושושבינות זו אינה מתנה גמורה, שלא שלח לו אלא שאם הוא ישא אשה יחזור וישלח לו כמו ששלח לו, לפיכך אם נשא זה אשה ולא החזיר לו השושבינות, הרי זה תובעו בדין ומוציא ממנו. ויש בזה כמה חילוקים. אלא שכתב מרן בשלחן ערוך אבן העזר (סימן ס') שבזמן הזה לא נהגו לתבוע תביעה זו (רק בג'רבא עדיין נהגו בזה. עיין בספר ילקוט כהונה חלק אבן העזר (עמוד מה-מח). ועיין עוד בספר רוח חיים על דברי השלחן ערוך שם).
ולכן בזמן הזה אין זה חיוב גמור ליתן מה שקיבל, ובפרט אם הראשון עשיר גדול ובשבילו זה לא הוצאה כל כך גדולה, ובפרט אם השני בינוני ומטה, שיתכן והראשון מראש נתן לו בתור עזרה ולא ציפה לתמורה דומה. ומכל מקום מצד הכרת הטוב יש לו להשתדל לתת כמה שיוכל.