למלאות כרטיס הגרלת לוטו

המחבת בשרית. ומאכל פרווה שנתבשל בה מותר לאוכלו עם חלב. אך אין לבשל בה לכתחילה פרווה על מנת לאוכלו עם חלב. ויש מקילים אף לכתחילה.

אחרי שאמרנו שמא במיעוט בתרא, איך אפשר להמשיך ולומר ואת”ל שלא במיעוט בתרא (אלא בקמא או במפרקת), שהרי באמירת “ואת”ל” צריכים להכנס יותר בחשש איסור ולהתירו אח”כ, וכאן לא נכנסו כלום לאיסור. ואחר שכתבנו את החשש הקרוב ביותר לאיסור (מיעוט בתרא) איזה ספק נוסף יתיר מציאות יותר קרובה לאיסור ממנו? ואולי לא הבנתי את שאלת כת”ר. אולי אם יבאר יותר אחזור לעיין בזה בלי נדר.

אם מדובר בכלי עם שפריצר אין צורך כלל, וכן בכלי שאחרי הניקוי מניחים בו את הספוג אין צריך כיון שהנוזל שבתוכו קר ואין גורם לפלוט טעם ולהבליע לכלי וגם הטעם נעשה פגום מכח נוזל הכלים.

יש להבחין בין בשר חם שאין היד סולדת בו לבין בשר רותח שהיד סולדת בו.

שחתך בשר רותח שהיד סולדת בו בסכין פרווה מעתה הפכה הסכין לבשרית וכדי להחזירה לפרווה צריכה הגעלה. אבל בחתך בשר שאינו רותח שאין היד סולדת בו די לסכין בשטיפה היטב. (עי’ שו”ע יו”ד סי’ צד ס”ז)

מחלוקת ברמ”א (ח”מ סי’ שמ”ח ס”ב), ולבני ספרד ודאי שיש להחמיר כיון שדעת הרמב”ם (פי”א מהל’ גזילה ואבידה ה”ד) להחמיר, ולכן אף שאין גילוי מפורש בדעת מרן, מסתמא יתפוס כהרמב”ם, כדרכו.
לבני אשכנז יש מקום להקל, כי הרמ”א הביא בסתם את דעת המקילים ואת דעת המחמירים ביש אומרים, אך זה לא ברור שבדרמ”א אומרים סתם ויש הלכה כסתם. ומסתמא כבודו ספרדי.

יש כאן דין נ”ט בר נ”ט בשעת בישול שנחלקו בו האחרונים, עיין בהוראה ברורה (יו”ד סי’ צ”ה סק”ח) שמעיקר הדין יש להקל, ושכ”פ מרן הגרע”י זצ”ל בהליכות עולם (ח”ז עמ’ פ’). בפרט שכאן זה עובר לסיר ולא עובר ישר אל האוכל, ובזה אפשר שגם המחמירים יודו להקל. [ומלבד זה באופן שרק אחד רותח בחום של יד סולדת אפשר שאינו בגדר שעת בישול].

אם אין המטרה לנקום אלא מכיון שהוא לא בא אין לך התחייבות לבא, אין בזה איסור כלל, כי זה דבר הגיוני שאדם אינו חייב לתת לשני מה שלא נתן לו, וזה סגנון היחסים ביניהם.
אבל אם המטרה היא כדי לנקום, וכגון שאמור להגיע לאירוע מצד הקירבה ביניהם ונמנע כדי להנקם בו שלא הגיע, נראה שהוא עובר באיסור זה.

גזל הגוי אסור מדאורייתא, כמו שפסק מרן הש”ע (סי’ שמ”ח ס”ב), וכמדומה כן ההלכה גם אצל בני אשכנז. ולהקל מצד המציל מזוטו של ים, לא כ”כ פשוט בנידון זה שהערבים יוצאים מהבתים לתקופה מסויימת וחוזרים לאחר מכן, ואין זה מלחמה ממש שעוזבים לתמיד שנאמר שכבר התייאשו.

ומה שהתורה מזכירה ששוללים את שלל האויבים, לא ברור בכלל שזה קיים בזמן הזה שאנו לא מפנים אותם משם ולא הורגים אותם, רק נשמרים מדברים של פיקוח נפש.

יתכן מאוד שיצא מהחלב או מהבשר מחוץ למגש, ובזה ודאי שאין להקל. אבל גם אם נאמר שלא יוצא מהמגש כלל, עדיין אסור לעשות כן לכתחילה, על דרך מה שהחמירו הפוסקים שלא להניח שתי קדרות דבוקות אחת לשניה באחת בשר ובאחת חלב, וכמבואר ברמ”א (יו”ד סי’ צ”ב ס”ח).

בפשטות, על פי הסיפור שסיפרתם, המשכיר צריך לפצות על ימי העבודה וגם על מה שאי אפשר להשתמש בחדרי המקלחת, אבל אי אפשר לפסוק בלי לשמוע את שני הצדדים, ובלי לדעת בדיוק את פרטי המקרה. תוכלו לפתוח תיק בבית הדין של הישיבה או ללכת לתלמיד חכם בורר המוסכם עליכם שידון בזה.