מנהג תונס בברכת "ברוך שפטרני"

עיין למרן בב”י (סי’ ש”א) בשם הר”ן שגם דברים שאנו מסופקים אם הם מועילים או לא מותרים, ואין חשש משום דרכי האמורי, אא”כ ידענו שאינם מועילים. וכן דעתו בשלחן ערוך (שם סעיף כ”ז). ומכל מקום יש לבדוק שבלחש אין איזה דבר שקשור לעבודה זרה.

אדרבה, דעת מרן ראש הישיבה שליט”א להלכה כוותך לברך על הים התיכון עושה מעשה בראשית, וכמו שכתב שם: ומי שרוצה לצאת ידי כל הדעות יברך על הים התיכון עושה מעשה בראשית וכו’. ע”ש. ומ”ש להביא ראיה מהגמ’ הוא רק לסייע את פסק מרן וליישבו ולא לתפוס כמותו להלכה. ובזה מתיישב גם מה שהקשיתם כיצד אפשר להביא ראיות מהגמ’ נגד הרא”ש, והתשובה שלא באנו להכריע ע”י זה אלא רק לסייע וליישב.

אכן כן מנהג תונס וגם מרוקו ועוד לדלג בית יעקב ושיר של יום בראש חודש, אמנם בסידור איש מצליח הביאוהו ע”פ דברי הבא”ח שגם אצלם היה המנהג לדלג והוא שינה את המנהג.

יש סידור הנקרא עלי הדס, בהוצאת הרב דוד סטבון שליט”א.

לדעת המג”א סי’ קס”ח ס”ק מ”א אם קובע סעודה מברך בהמ”ז אף במזונות שאין להם צורת פת. ע”ש.

אין צורך להמתין עד השחרור, כיון שהתחייב עכשיו יכול לברך.

הדברים נכונים שאומרים בלשון הווה כמו פלוני עוזר לי, אבל זה דוקא כאשר אומרים רק את ההווה ובו כוללים גם את העבר והעתיד, אבל כאן שמזכירים את העבר והעתיד אדרבה נראה יותר נכון להזכיר עבר ואח”כ הווה ואח”כ עתיד.

מנהג תונס שהזכרתם איני מכירו, ולא מצאתיו בספר עלי הדס וגם שאלתי יודעי דבר ואינם מכירים אותו, נשמח לקבל מקורות ומה שידוע לכם עליו.

ולגוף השאלה הכה”ח (סי’ קמ”א אות ל”ב) כתב להחמיר גם כשיש קדיש לגבי שני אחים או אב ובנו, ולכן אם נהגו להחמיר בזה יש להחמיר גם אחרי קדיש.

כן כתב בספר למען ידעו דורותיכם (ח”א עמ’ פ”א) שכן נהגו לאכול בימי החנוכה, רק לא כוסמת כמו שכתבתם אלא “קצב” והוא דוחן, וכמו שכתבתם שכך קראו לו בערבית ערישה תעא קאסב.

להדליק נר ודאי אפשר.

וגם לעלות לקבר לא נראה שיש איזה עיכוב, וכן נהגו בתונס לעלות לקבר ביום השלישי של האבלות למרות שקרוב לוודאי שלא עשו מציבה עד לאחר שבעה ימים לפחות.

יה”ר שלא ישמע עוד שוד ושבר בגבולינו.