שתי אותיות הדומות והראשונה בשוא

יש אולי כמה כללים בזה אבל גם הם לא דנים בכל האופנים.

עי’ בספר יעלה הדס (פרק כ”ג סעיף כד) שכך מנהג תוניס מרוקו ואלג’יר. ומפסיקים לומר קדיש עד שבוע פקידת השנה (סוף יב חודש).

קדיש על ישראל אחר הלימוד אין נכון להפסיק כלל, כמ”ש בשו”ת רב פעלים ח”ב  (יו”ד סי’ לב), ובספר זכרי כהונה ח”א (מערכת ק אות ז) ובספר חזון עובדיה אבילות (ח”א עמ’ שלו).

סיום מסכת חשוב מאד, בפרט באזכרת הי”ב, אלא אם כן באזכרת הי”א יהיו יותר אנשים שזיכוי הרבים גדול מאד.

המנהג מוזר, ולא נמצא זכרו בספרי חכמי ג’רבא. ואדרבא ראיתי למרת זקנתי ע”ה (בתו של ראש רבני ג’רבא מרן רבינו רחמים חי חויתה הכהן זצ”ל) שהייתה עושה קידוש בגביע כרגיל.

אתם צודקים, הקדמא צריכה להיות בא’, ונפלה טעות בתיקון קוראים והחומש של איש מצליח. וכבר שלחתי את הטעות למוה”ר ר’ יהונתן קיויתי שליט”א והסכים לזה, ורשם אצלו לתקן במהדורה הבאה. יישר כח! לחיבת הקודש נשלח לך בלי נדר את מה ששלחתי לה”ר יהונתן קויתי, ומה שהשיב לי.

מלרע. כך ענה מרן רה”י זצוק”ל הכ”מ לשואל אחד. ואין זה זרקא ומהפך אלא צינורית. וכשזה זרקא בלי עוד טעם במילה זה צינור. להרחבה בעניין הטעמים של ספר תהלים וכן משךי וחלק מספר איוב עי’ בתהלים בהוצאת הישיבה בראש הספר. ולדעת איך לנגן בהם צריך לשמוע ממי שיודע (ישנן הקלטות של מרן ראש היישבה). ולדוגמא ראה פרק כד פס’ ט’ בשם השם. ובפרק פו פס’ יא.

העונה הרב אהרן מימון

רק בלמ”ד להשלים את הלמ”ד החסרה (מלשון כלולות) משא”כ הכ”ף שאמנם הייתה צריכה להיות דגושה מדין בג”ד כפ”ת בראש מילה, אך כיוון שבאה עתה אחר אותיות אהו”י האות רפויה.

א. אם כוונת השאלה לקמץ רגיל שיש לו נטיה לחולם, ההבדל הוא ברור – הקמץ הוא כמו פתח עם נטיה קטנה לכיוון החולם.
ב. אלוקים עם חטף סגול, ואדנות עם חטף פתח. (אולי לא הבנתי את השאלה)
ג. בפשטות יש להקפיד על כללים אלו בכל אופן.
ד. נפסק בשו”ע (סי’ סא סכ”ג) לא יניח הנד. א”כ אין לעשות כן, אולי רק באופן שי שינוי משמעות אם יש לכם דוגמא נשמח שתשלחו לנו.
ה. הטעם לא מחבר אלא כמו פשטא וזקף קטון. שיהיה דגש.
אם לא הבנו טוב את דבריכם נשמח שתשלחו שוב וביתר פירוט.

א. בָּזָךְ

ב. בְּזִיכִים בפשטות רפוי, כי על פי רוב הטיה כזאת תהיה ברפוי ורק לעיתים דגוש, כמ”ש הרד”ק במכלול (דף קנ”ו ע”א)

ודע שהרבים של בזך הוא הוא בְּזָכִים או (בְּזַכּים), והיחיד של בְּזִיכִים בוא בָּזִיך, וזה מוזר שהשתמשו חז”ל ביחיד בלשון זה וברבים בלשון אחרת.

שמים אותם מתחת למזרון (תחת מקום הכר)(וזה סגולה לפחד בלילות וחלמות רעים (כה”חסימן תרס”ד אות ס’)