1. אמנם בשלחן ערוך (סימן קע סעיף סג) הובא הדין של שיור פאה בקערה, מכל מקום כתבו האחרונים שאין דין זה נוהג בימינו שאין לנו עניים שבאים בסעודה, ולא שמש. ומכל מקום דרך ארץ שלא לגמור המאכל עד קיצו, כמו שכתב בספר בן איש חי (שנה א' פרשת בהר בחוקותי סעיף יד) ובשארית מועטה שאין הדרך כל כך לאוכלם רק על ידי שינקה הצלחת היטב, בודאי שאין בזה משום בל תשחית, ובפרט שעושה זאת עם טעם ולא דרך השחתה. ומלבד זאת יש דבר שנקרא תענית הראב"ד כפי שהובאה בספרו בעלי הנפש (סוף שער הקדושה) ובעוד ספרים, שבסעודה שנהנה ממנה מאוד יפסיק באמצע תאותו ויחשב לו כתענית ובזה יש מקום לדון משום בל תשחית ויש לזה כמה פתרונות, שמה שמשאיר יאכל למחרת, או שיחלק מתחילה המאכל ובחלק שאינו רוצה לאכול לא יגע בו כלל. ועל כל פנים גם אם נגרם מזה איסור בל תשחית אין בזה איסור, אחר שלא עושה זאת דרך השחתה. ועיין בקובץ משה ואלעזר (מספר 33 עמוד סח והלאה).
2. מרן השלחן ערוך (סימן קפ סעיף ב) פסק כל מי שאינו משייר פת על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם, אבל לא יביא פת שלמה ויתננה על השלחן וכו'. ע"כ. הרי שדוקא פת שלימה לא יביא, אך אפשר להשאיר פת שלימה שכבר היתה על השלחן בזמן הסעודה, או להביא לפני הברכה פת שאינה שלימה. ואדרבא לפי הטעם שמבואר ברש"י בסנהדרין (צב עא) כדי שיהיה מזומן לעני צריך שלא יהיה פירורים קטנים שאין בהם שיעור נתינה לעני, וכמו שכתב המשנה ברורה בשער הציון (סימן ק"פ אות ג).