כיצד לנהוג בשוא שאחר תנועה גדולה בלשון ארמית

הפיסוק הנ”ל הוא ע”פ פיסוק הטעמים, שלפי כללי ניגון הטעמים יש הפסקה קצרה אחרי “יהיו לרצון אמרי פי”. המבואר מזה, שכשקוראים פסוק בתפילה או בתנ”ך יש לקרוא אותו ע”פ הטעמים ולא ע”פ פירוש כזה או אחר, וכאן הפיסוק הוא “תחליף” לטעמים למי שאינו מבין בהם. (וכמו שנתבאר בהקדמה לתהלים “איש מצליח” מהדורה חדשה שהפיסוק שנעשה שם נועד להקל על מי שאינו יודע את כללי הטעמים).

מרן שליט”א ענה ע”ז בעבר שזה כפל ענין במלים שונות.
אגב, תחלת הקטע הוא בארמית כמובן.

אין הבדל . שין שמאלית וסמך מתחלפות.  בכל ספר איוב המילה כעס כתובה בשין שמאלית והיינו הך

כמדומה שבגד כפת דגושים בדגש קל רק בראש מילה (חוץ מפיק דחיק ואתי מרחיק) או אפילו באמצע התיבה אחר שוא נח כמו תזכור וזכור. והשאר בדגש

וראה עוד בסולת למנחה (שבסוף לחם הבכורים)פרשת שמות א כא כתב שהדגש למלאת חסרון ביו”ד של המלה בית, ולפ”ז הוא דגש חזק ככל הדגשים שבאו על חסרון אות.

במלה שמרה הקמץ נקרא כמו חולם והשוא הוא שוא נח.

אבל במזמור פ”ו בתהילים תפילה לדוד הטה וכ’ו שם הקמץ נקרא כמו פתח והשוא שוא נע. (אע”פ שלכאורה היה צריך להיות קמץ חטוף ושוא נע)

עם שני נוני”ן, והראשונה בשוא נח.

הראשונה רפויה כדין בגד כפת שאחר אהוי, והשנייה אע”פ שהיא אחר אהוי דגושה שלא כדין, והסבירו הראשונים (הובאו בבית יוסף סימן נא) משום שפסל מיכה עבר בים אית, והוא קרא את שם הפסל בשם השם ואם היתה בכף דגושה זה נשמע כאומר השם מיכה דהיינו פסלו של מיכה

כאשר אדם לומד דקדוק כדי להבין פסוקים, וכל שכן אם הוא מפרש את הפסוקים ע”פ הדקדוק כרש”י וראב”ע ושאר מפרשי התורה, ודאי שזה לימוד תורה גמור. אבל מי שלומד דקדוק באוניברסיטה וכיו”ב ואינו משייך כלל את הדקדוק לתורה, מסתבר שאין זה נחשב לימוד תורה.

א. יש שני משקלים, יש משקל פִּעְלָה, ובו אומרים ברבים פְּעָלוֹת, כמו שמלות שפחות (מכלול דף קנ”ז ע”ב), ויש משקל מִפְעָה (וחסר בו ל’ הפעל) כמו מצוה, משרה, ובו אומרים ברבים פִּעְלוֹת, כמו מצוות משרות (מכלול דף קע”ג ע”ב). ולגבי מנחה הכריע הרד”ק שם שהיא מהשלמים דהיינו משקל פעלה, ולכן הנכון הוא לומר מְנָחוֹת כמנהג העולם. ב. כך היא הדרך כאשר משנים לרבים הרבה פעמים משתנה הניקוד לגמרי, ומנחות הנ”ל ג”כ מוכיח את זה.