פועל "שעה" מתקשר עם ל’ או אל / לדמעת פניהם תשעה

רבנו מרן ראש הישיבה הביא בשיעורו השבועי (בית נאמן גליון 313) שהקשו את הקושיא הזו כבר, ואמר על זה בזה הלשון: “ואף על פי שאפשר ליישב ולתרץ [שדכו בא מלרע כיון שלפני כן יש תיבת או, וקשה על הלשון לומר ב‘ מנגינות סמוכות]. על כל פנים מי שיאמר שטו מלרע יש לו על מי

כתב מרן שליט”א (בספר קובץ מאמרים הנד”מ ח”ב עמ’ ש’) שאין כאן אות כפולה, כי האות שי”ן נצרכת בשביל השי”ן הימנית והאות סמ”ך נצרכת למקרה שכותבים בלי ניקוד. ואפשר לומר שהיה איזה הבדל דק ונשכח. ע”ש.

דעת מרן ראש הישיבה שהיא במלעיל, וביאר ברוחב בעלון בית נאמן גליון 313 (ובעוד מקומות)

בחולם

הפיסוק הנ”ל הוא ע”פ פיסוק הטעמים, שלפי כללי ניגון הטעמים יש הפסקה קצרה אחרי “יהיו לרצון אמרי פי”. המבואר מזה, שכשקוראים פסוק בתפילה או בתנ”ך יש לקרוא אותו ע”פ הטעמים ולא ע”פ פירוש כזה או אחר, וכאן הפיסוק הוא “תחליף” לטעמים למי שאינו מבין בהם. (וכמו שנתבאר בהקדמה לתהלים “איש מצליח” מהדורה חדשה שהפיסוק שנעשה שם נועד להקל על מי שאינו יודע את כללי הטעמים).

מרן שליט”א ענה ע”ז בעבר שזה כפל ענין במלים שונות.
אגב, תחלת הקטע הוא בארמית כמובן.

אין הבדל . שין שמאלית וסמך מתחלפות.  בכל ספר איוב המילה כעס כתובה בשין שמאלית והיינו הך

כמדומה שבגד כפת דגושים בדגש קל רק בראש מילה (חוץ מפיק דחיק ואתי מרחיק) או אפילו באמצע התיבה אחר שוא נח כמו תזכור וזכור. והשאר בדגש

וראה עוד בסולת למנחה (שבסוף לחם הבכורים)פרשת שמות א כא כתב שהדגש למלאת חסרון ביו”ד של המלה בית, ולפ”ז הוא דגש חזק ככל הדגשים שבאו על חסרון אות.

במלה שמרה הקמץ נקרא כמו חולם והשוא הוא שוא נח.

אבל במזמור פ”ו בתהילים תפילה לדוד הטה וכ’ו שם הקמץ נקרא כמו פתח והשוא שוא נע. (אע”פ שלכאורה היה צריך להיות קמץ חטוף ושוא נע)