דקדוק
הקמץ באות מ’ הוא חטוף ונקרא כמו חולם. כשיש דגש חזק באות ר’ אז מדגישים אותה ובשביל זה צריך לדעת את מבטא הר’ הנכון, רי”ש מתגלגלת ע”י הלשון ואז אפשר להדגישה.

תמיהני, מה לא הובן במ"ש שהיא גופא קשיא; בפשטות, הכוונה היא למה בתהלים כתוב כך ולא כמתבקש לכאורה מבחינה דקדוקית?
אני לא בטוח שמתבקש להיות טעם מחבר, ואבאר דברי בס"ד: אם היה כאן טעם מפסיק גדול כמו אתנח וסוף פסוק, באמת היה קשה למה אינם מחוברים. אבל מפסיק קטן כמו טרחא, פשטא, יתיב, שהם מפסיקים בתוך משפט אפשר שהם מתאימים כאן. ואם נשאל כאן למה הוא מפסיק ולא משרת, נוכל לשאול כן בהרבה מאד פסוקים למה יש כאן טרחא ולמה כאן פשטא. ואמנם אינני יודע בדיוק את הכללים מתי צריך להיות משרת ומתי מפסיק קטן (ואינני בטוח שהם ידועים היום אפילו ליודעי דקדוק), מ"מ מהפסוק מי כה' אלוקינו למדנו לעשות טעם מפסיק.