הדבר קשה לי הרבה, וכי הציווי של הוכח תוכיח הוא רק לאהוב שיקבל את הדברים ולא יתבייש?? ומהו הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים ומהו עד שיכנו? וכל הסוגיות והפוסקים מוכיחים כן, מלבד חילוקים שעשו בין דאוריתא ודרבנן ובדאוריתא עשו עוד חילוק בין מפורש לאינו מפורש, וחילוק בין יחיד לרבים וביודע שלא יקבל בוודאי. אבל שישתנו פניו היינו רק במתכוון לביישו, וכמו שאצל דוד המלך שנתכוונו להקניטו, אבל על פי דברי הרב מצוות התוכחה היא רק לחכמים ולטובים שבהם ונתפוס פשט הכתוב הוכח לחכם ויאהבך, חכם בלבד? ומה עם כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה נתפס בעוון אותם החוטאים, וכי כולם חכמים? ואף אחד לא היה בזמנם עם הארץ? ואמרו בגמרא על כמה אמוראים שנתפסו בעוון אחרים וגם תנאים ובדור הנביאים. אלא אם נאמר שבבא לביישו על זה נאמר ולא תשא עליו חטא, אבל במתכוון רק למונעו מעבירה (ועל פי כל שיטה דאוריתא רבנו וכו') ומראה לו שהוא אוהבו ודורש טובתו כמו שכתב הרמב"ם אם המוכח נכלם למה שהמוכיח יענש??