עבודה לפני תפילה
הנכון כמו שהערת לה. ומ”מ מאחר שאין מזה תועלת ואדרבא מגע למצבים לא נעימים, קיימא לן כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. ומוטב שיהיו שוגגים (באופן מסוים) ולא מזידים. וההי”ב. ולהתפלל לה’ שהדברים יפעלו בליבה.

מה עדיף, עם או בלי המלה "זה"? רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי לֹא מֵבִין כְּלוּם, וְלֹא יוֹדֵעַ כְּלוּם, אֲבָל אֲנִי מַאֲמִין, בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה וּבְלֵבָב שָׁלֵם, שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה. לָכֵן אֲנִי מוֹדֶה לְךָ אַבָּא, בְּלֵבָב שָׁלֵם, בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים, עַל זֶה שֶׁעֲדַיִן אֵינְךָ מְזַכֶּה אוֹתִי, בְּחֶסֶד חִנָּם וּבְחֶסֶד שֶׁל אֱמֶת, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מַגִּיעַ לִי כְּלוּם, לִבְנוֹת בִּנְיָן עֲדֵי עַד, כָּשֵׁר וְנֶאֱמָן בְּיִשְׂרָאֵל, עִם אֵשֶׁת חַיִל שֶׁמּוֹצֵאת חֵן בְּעֵינַי. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי לֹא מֵבִין כְּלוּם, וְלֹא יוֹדֵעַ כְּלוּם, אֲבָל אֲנִי מַאֲמִין, בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה וּבְלֵבָב שָׁלֵם, שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה. לָכֵן אֲנִי מוֹדֶה לְךָ אַבָּא, בְּלֵבָב שָׁלֵם, בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים, עַל שֶׁעֲדַיִן אֵינְךָ מְזַכֶּה אוֹתִי, בְּחֶסֶד חִנָּם וּבְחֶסֶד שֶׁל אֱמֶת, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מַגִּיעַ לִי כְּלוּם, לִבְנוֹת בִּנְיָן עֲדֵי עַד, כָּשֵׁר וְנֶאֱמָן בְּיִשְׂרָאֵל, עִם אֵשֶׁת חַיִל שֶׁמּוֹצֵאת חֵן בְּעֵינַי.
נראה לי יותר נכון בלי זה.