שייור אמה ללא טייח זכר למקדש

עיין למרן בב”י (סי’ ש”א) בשם הר”ן שגם דברים שאנו מסופקים אם הם מועילים או לא מותרים, ואין חשש משום דרכי האמורי, אא”כ ידענו שאינם מועילים. וכן דעתו בשלחן ערוך (שם סעיף כ”ז). ומכל מקום יש לבדוק שבלחש אין איזה דבר שקשור לעבודה זרה.

אכן כן מנהג תונס וגם מרוקו ועוד לדלג בית יעקב ושיר של יום בראש חודש, אמנם בסידור איש מצליח הביאוהו ע”פ דברי הבא”ח שגם אצלם היה המנהג לדלג והוא שינה את המנהג.

יש סידור הנקרא עלי הדס, בהוצאת הרב דוד סטבון שליט”א.

מנהג תונס שהזכרתם איני מכירו, ולא מצאתיו בספר עלי הדס וגם שאלתי יודעי דבר ואינם מכירים אותו, נשמח לקבל מקורות ומה שידוע לכם עליו.

ולגוף השאלה הכה”ח (סי’ קמ”א אות ל”ב) כתב להחמיר גם כשיש קדיש לגבי שני אחים או אב ובנו, ולכן אם נהגו להחמיר בזה יש להחמיר גם אחרי קדיש.

כן כתב בספר למען ידעו דורותיכם (ח”א עמ’ פ”א) שכן נהגו לאכול בימי החנוכה, רק לא כוסמת כמו שכתבתם אלא “קצב” והוא דוחן, וכמו שכתבתם שכך קראו לו בערבית ערישה תעא קאסב.

להדליק נר ודאי אפשר.

וגם לעלות לקבר לא נראה שיש איזה עיכוב, וכן נהגו בתונס לעלות לקבר ביום השלישי של האבלות למרות שקרוב לוודאי שלא עשו מציבה עד לאחר שבעה ימים לפחות.

יה”ר שלא ישמע עוד שוד ושבר בגבולינו.

ז”ל רבנו חננאל: אמר רב יהודה הבודק “אחר שיבער הכל” צריך שיבטל בלבו מה שאינו ידוע לו עכשיו. ע”כ. ובפשטות כוונתו על הביטול של הלילה, כי אז מבטלים מה שלא ידוע, ובבוקר מבטלים גם מה שידוע כידוע. ועיין עוד בספרו של מרן שליט”א ה’ נסי ח”ב עמ’ מ”ג בהערה ותרו”ץ

שיעשה אבי הכלה גיור מחדש ויקבל עליו עול תומ”צ

לצערנו לא נוכל להעביר את השאלה למרן שליט”א, אך מצאנו התייחסות שלו בעבר לנידון כעין שלכם, וכדלהלן:

הנה המנהג לא לאכול דגים בר”ח ניסן אינו נפוץ בכללות העדה התוניסאית, ובדקתי בספר עלי הדס ולא הביא כלל מנהג זה, וכן שאלתי את ידידי הרב תומר בוכריץ שליט”א (מח”ס למען ידעו דורותיכם על מנהגי תוניסיה) וגם הוא אינו מכיר מנהג זה. וכנראה זה היה נהוג בכמה משפחות, וכמו שיש עוד מנהגים כאלו שאינם נפוצים אצל כולם רק אצל כמה משפחות. ואמר לי ידידי הנ”ל שכנראה טעמם כמו ראש השנה שיש מנהג לא לאכול דגים כי יש בהם סימן לא טוב, ויש דמיון בין ר”ח ניסן לראש השנה שבשניהם באים כל הילדים לבית (למנהג הבסיסה אם אתם מכירים…), וגם היה מנהג בעבר שלא להכניס אף אחד לבית בשני הימים הנ”ל.

ולגבי המנהג לא לאכול דגים בראש השנה שהוא מנהג מוכר וידוע לא רק אצל התוניסאים, כתב מרן ראש הישיבה שליט”א בגליון בית נאמן (מס’ 180 אות י’) שכאשר חל ראש השנה בשבת יש לאכול דגים, ואין לחשוש למנהג זה. ע”ש. וכל שכן למנהג שהזכרתם שלא לאכול דגים בר”ח ניסן שהוא מנהג פחות נפוץ כנ”ל שלדעת מרן ראש הישיבה שליט”א כאשר חל בשבת יש לאכול דגים.

ברכה והצלחה.

כתב הש”ע בסי’ קל”א סעי’ ד’ “נהגו שלא ליפול על פניהם לא בבית האבל, ולא בבית החתן, ולא בבהכ”נ ביום מילה, ולא כשיש שם חתן. הגה: ודוקא שהמילה או החתן באותו ב”ה, אבל אם אין המילה בבהכ”נ, אף על פי שהיא בבהכ”נ האחרת, אומרים תחנון (פסקי מהרי”א סי’ פ”א); וביום המילה שאין אומרים תחנון, דוקא שחרית שמלין אז התינוק, אבל מנחה אף על פי שמתפללין אצל התינוק הנימול, אומרים תחנון; מה שאין כן בחתן, שאין אומרים תחנון כל היום, כשמתפללין אצל החתן (הגהות מיימוני פ”ה מה”ת) ולא מקרי חתן אלא ביום שנכנס לחופה”.

וכתב המשנ”ב בס”ק כ”א “ולא בבית החתן – היינו משעה שנכנס לחופה אבל מקודם אומרים ויש מקילין אף בשחרית [שלחן שלמה וכן משמע קצת מהגר”א]”. שכתב בביאור הגר”א “בחתן שא”א כו’. אף על פי שהחופה לאחר מנחה כמו בע”פ שהוא י”ט אף על פי ששחיטת פסחים אחר חצות מהרא”י”.

מכאן אם הולכים אחר התפילה ישר לחופה, נהגו שהציבור לא אומר וידוי, אמנם אם לא הולכים ישר לחופה אומרים הציבור וידוי.

בכל אופן אומר החתן וידוי הגדול, ביום החופה. כיון שביום זה נמחלים לו עוונתיו.