בננו הבכור בן ה-4 בלי עין הרע מאד מחונן ומוכשר. כמובן יודע את כל האותיות (כולל כתיבתן), מצליח לחשב במהירות תרגילי חשבון, מבין מהר, זוכר הכל. כל מה שלומד- זוכר ומבין, ללא צורך בחזרה פעם שניה. ברוך ה' וברוך שמו. השאלה- רוצים להעלותו גן, זאת אומרת שיעלה לגן חובה בתשע"ו, ובתשע"ז- בהיותו בן 5 וחצי בלבד יעלה לכיתה א'. אני מרגישה שחסר לו מהצד הרגשי- הוא לא כ"כ יודע להפסיד בכבוד, קשה לו שמנצחים אותו, הוא לא מקבל בקלות עונשים. אבל כן- יודע לוותר לקטנים ממנו, כן יודע להתנהג בדרך ארץ ובנימוס ליד אחרים, כן יושב במשך זמן ממושך ומסוגל להקשיב וללמוד. מה עושים ?
מספיק כשר. והטעם הוא שמצות חינוך מטרתה להרגיל את הקטן לקיים מצוות גם כשיגדל, וגם אדם גדול מעיקר הדין יכול לנענע בלולב “כשר”, לכן לולב “כשר” “משיג” את מטרתו במצות חינוך הילד. אולם, אדם בעל אמצעים, יכול לקנות לבנו לולב מהודר, מצד דוגמא אישית, שעל מצוות לא חוסכים, וזוהי חומרא ולא עיקר הדין. ועיין כעין זה שפסק בספר חזון עובדיה (סוכות עמ’ קנב סעיף כ’) שמותר לכתחילה לתת לקטן לאכול פירות או תבשיל אורז וכד’ מחוץ לסוכה. ע”ש.
אוי לנו על שברנו כי הגענו בדורנו לשפלות כזאת, ודברים שהיו פשוטים וברורים בכל הדורות, נתהפכו בימינו, ואיסורי תורה חמורים ותועבה, נעשו בימינו מותרים בפרהסיא ובגלוי, ודברים שהיו מתבייישים מהם בעבר ומבינים שמעשה נתעב ובזוי הוא, ואף מי שעשאו מחמת יצרו הרע, הבין שמעשה איסור הוא. נעשה בימינו גאוה וגסות ומשתבחים בזה, דבר שהיה מושכל ראשון ופשוט אצל כל בן דעת שאסור באופן מוחלט, נעשה בימינו מקובל ואפשרי. ומי שמוחה וזועק מכאב לב, בזים ולועגים לו, ובעוה”ר נתקיים בנו הפסוק “וסר מרע משתולל”, כדרשת חז”ל בסנהדרין (צז.). ע”ש.
ולעצם השאלה הנה אע”פ שהם חוטאים בכל מקום, וגם אם לא יבואו אתכם, יחטאו במקומם, ואין אתם מוסיפים להם על עוונם, וחטאם ישאו. מכל מקום הרואה עבירה, פעם אחר פעם, מתקרר לבו לאט לאט. ומה שבפעם הראשונה אומר אוי, וחמור בעיניו, בפעם השניה אינו זועק אותה זעקה, ובשלישית בשקט וברביעית לא נורא, וכן הלאה.
ולכן אף שאין בכחנו למחות בעוה”ר, כי אין דורנו דומה יפה, ומה בכחנו לעשות, מכל מקום להתחבר לזה אין לנו. ואף שאין להרחיק, מכל מקום אין לקרב. ויש להתפלל עליו שיחזור בתשובה, ושה’ יכניס בלבו את הדרך הנכונה והישרה. כנלע”ד.
ובקרוב יקוים בנו הפסוק “ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ”.
הרבה פעמים ילדים ששולחים אותם לפנימיות בגיל צעיר הם ילדים שיש להם בעיות בבית, או שהמשפחה חילונית או מקולקלת, (ואני מכיר אישית בחורים תמימים וטובים שנפגעו מזה), לכן לא מומלץ לשלוח ילד לפנימיה בגיל כזה.
לגבי הבעיה שהמורה והמנהל לא ישלחו אותו לישיבה טובה, כמדומה שזה תלוי בכם, תשקיעו בו בשנה הבאה שילמד טוב טוב את החומר, (ואם בכיתה זה לא מספיק תוסיפו לו אברך וכיו”ב), ותבקשו שיבחן בכמה ישיבות ואח”כ נחליט היכן נשים אותו, ואחרי שהדבר יהיה תלוי בידכם תראו איזה ישיבה מתאימה לו.
יתכן שאיני מכיר היטב איך המערכת אצלכם מתנהלת והפתרון שכתבתי אינו מעשי, אך לענ”ד אפשר לחשוב ולמצוא פתרונות טובים לבעיה שהזכרתם בלא לשלוח את הילד לפנימיה, בפרט שאתם מתחילים לחשוב כבר מעכשיו ולא ברגע האחרון…
משעה שהילדים בני הבנה (כל אחד כפי גילו) רגילים להורות להם להמתין מעט, ומוסיפים קצת קצת לפי כחו של הילד ולפי רוב השנים.
עם זאת, במקרים מסויימים אפשר להתגמש ולהפחית מכמות השעות שהילד כבר הורגל אליה, וכפי עיקר הדין (המבואר ביביע אומר ח”א) שהוא פטור מן ההמתנה. ויודע צדיק נפש בהמתו.
אמנם כתוב במשלי (י"ג כ"ד) "חושך שבטו שונא בנו", אבל אין הכוונה מקל! שהרי גמרא מפורשת (בב"ב כ"א.) אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת (מלמד תינוקות היה, רש"י שם) כאשר תכה לילד לא תכה אלא ברצועות של מנעלים (רש"י מכה קלה) ע"ש. וכך נפסק להלכה בש"ע יו"ד סימן רמ"ה סעיף י' וז"ל: לא יכה אותו המלמד מכת אויב מוסר אכזרי לא בשוטים ולא במקל, אלא ברצועה קטנה ע"ש. מדגיש מרן הש"ע "רצועה קטנה" ובודאי לא חגורה וכדומה, ובפרט בדור הזה הילדים הקטנים מבינים טוב וזוכרים טוב, וישמרו טינא בלב על ההורים, ובעת שיגדלו, ח"ו עלולים לפרוק עול, וגם להתחבר לנערים ריקים, גם כדי להתנקם מהוריהם.
אלא לנהוג כמו שאמר שלמה בחכמתו: תחת גערה במבין (משלי י"ז פסוק י') לגעור בהם ודי בזה, ובפרט בגיל הרך. ואם צריך יותר, להוסיף מכה קלה דוקא ביד, להראות שההורים כועסים ותו לא! ואחר כמה דקות לפתוח שיחה עם הבן, שיחה נעימה וחביבה שלא לעשות כך, עם חיוך ונשיקה, ואולי גם סוכריה, כדי שיראה הילד שההורים אוהבים אותו, וכמו שכתוב במשלי (משלי כ"ה פסוק ט"ו) לשון רכה תשבר גרם, וכ"ש שלא לעשות כן בפני זרים, שזה מבייש את הילד, גם אם הוא בגיל קטן, ועוד יש בזה חילול ה' אשר עונו חמור מאד, רח"ל!
הנה מדבריך נשמע שהנך יודע את גודל מעלת הזכות להביא ילד יהודי לעולם וכמו שאמרו ביבמות (ס"ב ע"א) שדבר זה מקרב את הגאולה שאין בן דוד בא עד שיכלו הנשמות שבגוף, ע"ש ברש"י, ובפרט כשגדל בדרך התורה והמצוות לעבודת השי"ת וליראתו שכל מצוה ומצוה שיעשה הילד הזה הוא ובניו ומשפחתו וכל מי שיושפע ממנו לעבודת השי"ת הכל נזקף לזכות האב וכענין שאמרו (סהנדרין ק"ד ע"א) ברא מזכי אבא, שכיון שבן זה בא על ידו לעולם ובלעדיו לא היה מגיע, השי"ת מחשיב כל מצוותיו גם לזכות האב, ולא עוד אלא שכל הדורות הבאים שיבואו מילד זה ג"כ נזקפים לזכותו הם ומצוותיהם וכל ההשפעות שיבואו מהם, עי' ברש"י (בראשית ד', י') קול דמי אחיך, דמו ודם זרעיותיו, ומידה טובה מרובה ומכופלת ממידת פורענות פי כמה וכמה. אלא שהשאור שבעיסה הוא יצר הרע כדרכו נכנס ומתערב בכל דבר מצוה, ומחליש את האדם בעיניו, ומראה לו שאינו יכול לעמוד בעול החזקת עוד ילדים מצד כוחות נפשו וגופו ומצד פרנסתו. ושוכח שפרנסת האדם וכוחותיו מן השמיים הם, ומידת צערו וקשייו גם הם נקצבים מן השי"ת. ומי שהביא לו את ילדיו הוא גם יביא את מזונותיהם, וגם את הכוחות לגידולם. והקושי והצער אינם תלויים בזה כלל.
ואם מצד שדואג האדם שלא טוב לילד להוולד בבית זה מכל מיני סיבות, הרי זו טעות ברורה, שבודאי הגמור שהשי"ת קובע לכל אחד ואחד את מקומו שלו שרק שם ימלא את תפקידו אשר בשבילו נברא. וכאומרם ז"ל (נדה דף ט"ז ע"ב) אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל טפה ומעמידה לפני הקב"ה ואומר לפניו רבש"ע טפה זו מה תהא עליה, גבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני, וכו'. וכ"ש שקובע לו השי"ת היכן להיוולד ולאיזה הורים, ולאיזו משפחה. ועתה כמה על האדם לשמוח שבחר בו השי"ת וזיכהו להיות שותף עמו כדאמרינן התם (דף ל"א ע"א) שלשה שותפים באדם, הקב"ה אביו ואמו וכו'. ומי שבחר בו המלך להיות שותף עמו כמה מאושר הוא. ובפרט שזוכה לגדל את בן המלך, שכל ישראל בניו של השי"ת הם, כמה עליו להודות לו על זה.
וע"ע במסכת יבמות (דף ס"ב ע"ב) רבי יהושע אומר נשא אדם אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנאמר וכו', ע"ש ברש"י. וכן פסק הרמב"ם (פט"ו מהלכות אישות הלכה ט"ז) וכתב שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם. וע"ע בספר הקדוש פלא יועץ (ח"ב ערך פריה ורביה), שהאריך בענין זה, וכן במאמר בנין הבית בסוף קונטרס אמרות טהורות , שגם כן הרחיב בזה.
חזקו ואמצו, ותודו להשי"ת על הזכות הגדולה הזו.
והשי"ת יתן לכם כוחות ויברך אתכם בכל מילי דמיטב אכי"ר.
נ.ב. כמובן שאם יש בעיות ספצפיות כדאי לגשת ולהתייעץ ולטפל בהם.
לא מצאתי דבר מפורש בזה, אבל הדבר פשוט שא"צ לעמוד לאב לאחר שהגיע לבית, כאשר קם להביא ספר וכאשר קם להביא אוכל וכדו' וגם למעשה לא ראינו מי שעושה כן וכמ"ש כבודו. ומה שמצאנו בס"ת הוא דין מיוחד כיון שקם בבית כנסת לעיני כולם ולס"ת, זה מקום לכבדו. [וגם מסתבר שהונהג במשך הדורות ונקבע ממילא לחובה, אבל מעיקר הדין אין חיוב בזה]
על אדוניה בן חגית נאמר (מלאכים א' פ"א פ"ו) ולא עצבו אביו מימיו לאמור מדוע ככה עשית וגו' ואמר ע"כ מוה"ר החסיד הגאון רבי ינון חורי זצוק"ל לא נאמר לא הכהו, אלא ולא עצבו, ללמדנו שבילדים טובים מספיק גערה המעציבה את הילד גם בלי להכות .
כמובן שילדים קשים זקוקים להכאה כדי להכניס לליבם מורא אב ואם שלא ינטו מהדרך הטובה.
אבל יש לשים לב:
א. גיל – ילד קטן מדאי שאינו מבין מה רוצים ממנו (גיל שנה) זהו חטא חמור להכותו, גיל שנה וחצי – שנתיים די להכותו במכה קלה ועדינה ביותר "באצבע שלך" ולא יותר מכך .(מדובר רק על דבר חשוב כמו מסכן את אחיו הקטן, מכה את אמו מתוך כעס שוב ושוב וכדומה, על דברים אחרים יש להעלים עין.
בגיל גדול יחסית אסור להכות בשום פנים בדורנו זה נתפס כאקט משפיל מאוד, ואף גורם להתרסה ומרדנות
ב. יש להיזהר להעניש ילד מתוך אהבה! ומתוך רוגע ושלווה (ולא כדי לפרוק את העצבים על הילד), שהילד ירגיש שהאבא מצטער צער עמוק ואמיתי ומשתתף בכאב של הבן.
ג. עונש מועיל רק כאשר בדרך כלל האווירה בבית טובה ואוהבת, ואז כאשר יש צורך להעניש הדבר מועיל, אבל בית שהאווירה כל הזמן של עונשים וכעסים זה לא מועיל אלא מזיק לטווח ארוך.
מחובתי להדגיש כי תשובה זו נכתבה מבחינה חינוכית בלבד אולם למעשה יש להתנהג כפי המגבלות החוקיות בכל מדינה
