ביאור הגמרא הוריות י"ב ע"א מושחין את המלכים .

זה לשון המשמרות כהונה (ברכות י"ז כמוד ב' בדיבור המתחיל ואינו וכו' והתניא): "בד"ה ואינו וכו' והתניא פטור מנטילת לולב וכו' עכ"ל. לפום סה"ד הו"מ לאקשויי האי ברייתא בפטור מנטילת לולב אברייתא בשבת מברך"
פירוש: לפי הבנת הירושלמי בקושייתו שלא סבר דהאי ברייתא איירי בחול המועד אלה ביום טוב אפא איירי, אם כן קשה על דברי הברייתא שהובאה כאן (י"ח עמוד א') שאמרה שבשבת מזמן ומברך והלא אמרינן דביום טוב דדמי לשבת בכל מילי פטור? ואם כן אין הקושיא מהא דתניא פטור מנטילת לולב, על מאן דאמר שאין לו מי שישא משאוי בלבד, אלה אכולה עלמה.
המשך לשון המשך: "ויש לומר דביום טוב כיוון דנקבל על ידי עעמין טריד מקרי"
פירוש: שקושיא זו (מיום טוב על שבת), ניתן לישב באופן אחר. שחילוק יש בין יום טוב לשבת דביום יום טוב שהותר שיקבר על ידי עממין, מקרי טרוד ופטור. אך בשבת שאסור שיתעסקו בו עממין מזמן ומברך.
המשך לשונו: "אבל למאי דקאמר שאין לו מי שישא משאו פריך שפיר דביום טוב שאינו נושא משאוי דעל ידי גויים נקבר"
פירוש: הוקשה למשמרות כהונה, אם ניתן לתרץ שהטעם שביום טוב פטור הוא משום דטריד בזה שיתעסקו בו עעמין, אם כן מה מקשה הירושלמי על מאן דאמר שאין לו מי שישא משאו, אף הוא יתרץ שהסיבה דעלה פטור ביום טוב מפני שטרוד שיקברוהו עממין?! ועל זה תירץ, שלפי מאן דאמר שאין לו מי שיא למשאו קושיא במקומה עומדת, דלפי סברתו רק אם הוא עצמו טורח בקבורת המת דהיינו נשיאתו של מת מקרי תרוד ופטור, אבל אם צריך לחפש אנשים אחרים שיקברוהו לא מקרי טרוד וחייב. ולכן מקשה הירושלמי שפיר דווקא על מאן דאמר שאין לו מי שישא מסעו, ביום טוב אמאי פטור, והלא  ביום טוב אסור לישא את המת בעצמו אלה על ידי עממין, ועל ידי עממין לא מקרי טרוד וחייב? 

(זה הפירוש של הבחור היקר מלאכי כהן נ"י)

"כמין נזר" הכוונה משיחה בעיגול היקף הראש "כי" כף יונית היא האות X כידוע הטעם של נזר מלכים הוא פשוט והטעם של "כי" הכהנים הוא משום שהיא משיחה מעבר לעבר, וכל המשיחות במשכן נעשו כן וכן מנחת ריקיקין נמשחת בצורה כזו   

הפירוש הראשון נכון.

ממה שהתורה כתבה "וכתב ונתן" סמוכים משמע שאין עוד פעולות שיש לפני הנתינה, שאם כוונת התורה שגם כשמחוסר קציצה אפשר ליתן, היה צריך להיות כתוב רק "וכתב" או רק "ונתן".

אדם שנטמא טומאה חמורה צריך לספור שבעה ימים, וטובל ביום השביעי, לאחר טבילתו נקרא טבול יום ואסור עדיין לאכול בתרומה עד צאת הכוכבים, אחר צאת הכוכבים מותר בתרומה אבל עדיין נקרא מחוסר כיפורים ואסור באכילת קדשים עד שיאיר היום ויביא קרבנותיו. ולכן הוקשה לרש"י איך שייך לומר "ובא השמש" – ביאת אורו דהיינו זריחה, הרי אין הטהרה תלויה בזריחה כלל (ולא דומה לטבול יום שטהרותו אכן תלויה בשקיעה וצאת הכוכבים)? ועל זה תירץ רש"י שהבאת הקרבנות המטהרים אותו לאכילת קדשים תלויה בזריחה.

בגמרא מדובר שאנו יודעים מי היא אמו של האיש ושאביו כהן ויש לנו עדים שהתחתנו ושהאיש נולד מאשה זו, וכל זה היה פשוט לגמרא שזהו דבר מציאותי וידעו מה המציאות. אלא שבא רש"י להסביר היאך העדים מעידים שאיש פלוני שעד עתה הוחזק ככהן מכח אביו הוא באמת בן גרושה וחלל הוא. ועל זה תירץ שבאו עדים ואומרים שאמו של זה לפני שהתחתנה עם אביו הכהן התגרשה בפניהם ונמצא שאביו הכהן נשאה שלא כדין ובנו חלל.

כוונת רש"י שאם לוה כמה סאין ויש לו בביתו רק סאה אחת, בכל סאה וסאה שלוה אומרים שזו שיש לו בביתו תהא תחתיה לענין היתר ההלואה, ולאחר שלוה כל אחת, יכול הוא להשתמש באותה סאה שבביתו ולאכלה, ולכן יכול ללוות שוב תחתיה עוד סאה ועוד סאה, וכל סאה לאחר שלוה נזקפת על פירות שבשוק, פירוש שמתחייב להביא לו מפירות שבשוק וזה מותר כיון שמתחילה לוה אותה מכח הסאה שבביתו.

מרן ראש הישיבה שליט"א בספרו ארים נסי – יבמות (במבוא), התייחס לזה בהרחבה, והביא מקור שמועה זו, לפי שרבינו האר"י ז"ל נפטר כשהיה עוסק במסכת זו, ויש שהוסיפו שיש גם חשש במסכת בבא בתרא ומסכת נדה (כמדומה), אך בסוף כתב שאין בזה כל חשש, ויוכיחו על כך אלפי לומדי דף היומי כל פעם, וסימן לדבר: ולא יהיה בבנ"י ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקודש. עיין שם באורך.

אולי מלשון תרעץ אויב. שהיה גבור והכה את האויב.

שבנו לא רצה ללמוד – כך משמע בסנהדרין (סח.) דעתו ודעת אמו נטרפה.
שאר הקושיות צריכים עוד עיון.
התירוץ שרחל צדקנית גדולה וכו', אינו מספיק לעזוב אותה כ"ד שנים.