שם "רועץ" המובא בש"ס

ידועה דעת מוה"ר הגר"מ לוי זצ"ל שהכותב אות אחת לא חשיב חצי שיעור אלא חצי מלאכה. אמנם כעת בלימוד הדף היומי כריתות דף י"ב ע"ב קרי ליה להדיא חצי שיעור

איני מבין את מ"ש בסנסן ליאיר (הנד"מ עמ' שצח) שהריטב"א (מגילה יט.) מפרש את מ"ש רה"ג פושטה כאגרת שקורין אותה כאגרת פשוטה בלי מנגינת הטעמים. הנה דבריו: ואומר מורי ר' נר"ו דבדברים שבגופה כגון שרטוט ודיו עשאוה כספר ומינה שצריכה כתיבה ועיבוד לשמה שהם דברים שבגופה ובלאו הכי לא חשיב ספר כלל אבל בדבר שהוא חוץ לגופה עשאוה כאגרת לקרותה בין עומד בין יושב ולפי' נהגו לקרותה בלי פסוק טעמים ובלא הפסק הפסוקים וזהו מה שכתב רבינו האיי גאון ז"ל שפושטין אותה כאגרת. וגבי תפירה שאינה מגופה ולא מחוץ לגופה לגמרי הויא כאגרת וכספר. וקשה לי להאי כללא מה שאין מדקדקין בחסרון טעיותיה במקצתה מש"כ בס"ת שנפסל בג' טעיות בדף וי"ל שזה אינו בספר מדין ספר אלא מדין קדושה. נראה ברור שמ"ש 'וזהו מ"ש רה"ג' חוזר על 'בדבר שהוא חוץ לגופה עשאוה כאגרת', ולא שבא לפרש את דברי רה"ג נגד הבנת כל הגאונים והראשונים.

ברייתא בחולין ט"ו ע"א: "המבשל בשבת: בשוגג יאכל, במזיד לא יאכל – דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: בשוגג יאכל במוצאי שבת, במזיד לא יאכל עולמית. רבי יוחנן הסנדלר אומר: בשוגג יאכל במוצאי שבת – לאחרים ולא לו; במזיד לא יאכל עולמית – לא לו ולא לאחרים". רש"י בשיטת ר"מ: "{יאכל} הוא עצמו ובו ביום, ואין צריך להמתין עד הערב בכדי שיעשו, דהא דאמרינן בעלמא לערב בכדי שיעשו, לית ליה לר"מ אלא היכא דעבד ישראל איסורא ובמזיד דאיכא חיובא, דלא נמטייה הנאה מאיסורא, אבל בשוגג לא. {במזיד} דאיכא איסורא, {לא יאכל} בו ביום עד שתחשך ובכדי שיעשו, והוא הדין לאחרים נמי דאסור למיכליה בו ביום. דטעמא, משום דלא נמטייה הנאה מאיסורא הוא, וכי שהי לאורתא בכדי שיעשו – לא מטי לו הנאה מיניה..." מדוע בד"ה {במזיד} כותב רש"י "דאיכא איסורא"? לכאורה, היה עליו לכתוב "דאיכא חיובא", שהרי לא בכל איסור יש חיוב! ואם נאמר שאין בין איסור לחיוב דבר, הלא בד"ה {יאכל} מפריד רש"י עצמו בין "איסורא" ל"חיובא": "...היכא דעבד ישראל איסורא, ובמזיד, דאיכא חיובא". כלומר, לא מספיק איסור, אלא איסור שנעשה במזיד ועל כן מוליד חיוב, וכיצד יאחד ביניהם בד"ה הבא?

בגמרא בקידושין דף כט. מבארת הגמרא את כוונת המשנה שמצוות הבן על האב הן מצוות שהאב חייב לעשות לבנו: למולו, וכו'. לאחר הסבר זה של רב יהודה אומרת הגמרא "תנינא להא דתנו רבנן האב חייב בבנו למולו ולפדותו וכו'." מסביר הריטב"א שלאחר ביאור זה של רב יהודה למשנה, ניתן לחזק ברייתא שעד כה לא היה לה עיקר שכן לא נשנתה בבית מדרשם של רבי חייא ורבי אושעיא. שאלתי, האם לפי הסבר זה יש לקרוא את מילות הגמרא כך: תנינא, להא דתנו רבנן. דהיינו מצאנו ששנו במשנה [תנינא] את מה ששנו חכמים בברייתא [להא דתנו רבנן]. ולא כמו שנהוג לפסק תנינא להא, דתנו רבנן.

רציתי לדעת באיזה גיל {מה בדרך כלל כלל הם יודעים ללמוד בגיל זה?}מתחילים ללמוד מהרשא והאם עוברים על כולו או שדברים ספציפים במהרשא? 2 מה מיוחר במהרשא הרי הוא אחרון לא עדיף ללמוד ראשון?

יש מהר״ם במסכת שבת דף סח: בגמ׳ אבל לא שכחה מאי חייב על כל מלאכה וכו׳ שהקשה קושיא וכתב בסוף דיבורו וז״ל : כבר הארכתי בתירוץ קושיא זו בדרכי לימוד הישיבה.עכ״ל. האם זה שם של ספר ואיפה אשפר לראות את התירוץ. תודה רבה