למה מנוקד ‘חֶבלי’ ולא ‘חַבלי’?

עד כמה שידוע לי הג’ הרפויה היא בדיוק כמו הר’ המקובלת היום. ולגבי הבעיה כאשר היא נסמכת לר’ למי שאינו יודע לבטא, זכורני שמרן זצ”ל אמר בישיבה שכאשר הג’ הרפויה סמוכה לר’ יש לבטא אותה כג’ דגושה.

כל מילה שהיא מסתיימת באות ת’ שאינה שימוש כגון שירות, אות, טלית וכדו’ הראשונים החשיבו אותה בלשון זכר. (עי’ בספר נאמן ביתי משיעורי מרן ראש הישיבה זצ”ל עמ’ 76). ולכן המילה “אמת” אע”פ שהיא לשון נקבה מ”מ השתמשו בה גם בלשון זכר. וכמדומה שנפלה טעות בסוף השאלה וצ”ל בלשון “זכר”.

השוא שלפניה היא שווא נח ובכל זאת הכ’ רפויה, והיא אחד מרבים מהיוצאים מהכלל. והטעם לזה כי זה חלק מהמלה שלכם ושם היא רפויה.

הקמץ באות מ’ הוא חטוף ונקרא כמו חולם. כשיש דגש חזק באות ר’ אז מדגישים אותה ובשביל זה צריך לדעת את מבטא הר’ הנכון, רי”ש מתגלגלת ע”י הלשון ואז אפשר להדגישה.

1. בפסוק ראשון בגלל שחייבים לכוון בו קשה יותר לקוראו בטעמים. ומ”מ ודאי שמי שאינו מתבלבל בכוונה ראוי לקרוא גם פסוק ראשון בטעמים שהוא עיקר מצות קריאת שמע.
2. יש לקרוא בשווא נח. אפשר להסביר שהמילה נחלקת לשתים (לא ממש אלא בשביל ההבנה) ולהפסיק חלקיק שניה אחר הדל”ת כאילו אומר ואבד-תם. ומ”מ ודאי להיזהר שלא יהיה כשתי מילים. ומי שקשה לו שיקרא בקול.
3. נכון. אך יש להסמיך את האות ה’ לאות ו’ שלפניה. (ששוא נח נופל על האות לפניו) ושהמילה תשמע במילה אחת ולא כשתי מילים ומ”מ יותר נכון לומר האות ו’ כמו W, בקיבוץ השפתיים ולא כאות V שהיא ב’ רפויה. ועי’ באורך בספר “קובץ מאמרים” (ח”ב עמ’ רנז ואילך).

*אגב בספר “כתם אופיר” להרה”ג אופיר טנג’י שליט”א עמ’ 234 כתב גם בעניין זה ותוכל להעזר בדבריו.

קודם כל מפרש רבנו יונה שכוונת הפסוק “במעלליו יתנכר נער” אין הכוונה מלשון הכרה – שיהיה ניכר מהו, אלא מלשון “ויתנכר אליהם” שהוא בדיוק הפוך – עושה עצמו כאינו מכירו. ופי’ הפסוק שהוא מתנהג לא בשרכי הנערות כאשר זך וישר פעלו (וכמו שממשיך שם רבנו יונה לפרש).

אח”כ מלמדנו רבנו יונה כיצד נדע אפ הפירוש הוא הכרה או להיפך –  זה תלוי באיזה בנין משתמש שורש זה, אם הוא משתמש בבנין הפעיל, כמו “ולא הכירו”, או בבנין נפעל כמו “שאין מומו ניכר” (כמדומה שאין בתנ”ך שורש נכ”ר בבנין נפעל), הוא מלשון הכרה, ואם הוא בבנין התפעל כמו “יתנכר” הוא להיפך.

אפשר להתקשר 053-417-1971 בשעות הערב בע”ה בלי נדר נשתדל לענות.

1. כאוּ (כאילו נוספה אל”ף), והיא תנועה קטנה.
2. ? (צריך לשמוע מפי בקי ולהבין).
3. כשאר האותיות (דהיינו שהאות נשמעת כפולה).
4. הרי”ש בשווא נח, ומבטאים שני ריש”ין.
5. נע.
6. כאילו אין ניקוד.
7. א’. אם ברור לו שלא יתחלף בזי”ן וסמ”ך, מצווה וחובה לדייק.

ב. כוונתך לחטף-פתח, וכמנהג ג’רבא. ומרן ראש הישיבה זצ”ל הכ”מ היה מורה שאפשר לכל העדות לבטא כן.

ג. ד. ה. זה מנהג תימן (כמדומה), ואצלנו לא נהגו כן רק במילים מסוימות, ומרן זצ”ל הכ”מ היה אומר שלא להוסיף על המילים שנמסרו לנו.

ו. אם ידקדק שלא ייהפך לחולם, מצווה לדייק בזה, ולכל הפחות בשם ה’ ב”ה. ואם עלול להישמע כחולם, יניח המנהג על כנו.

ואין הבדל בכל זה בין יחיד לרבים, רק שברבים צריך לשים לב שיהיה מיומן ורגיל, שלא יהיה נלעג בפי הבריות. וגם צריך להזהר שלא תגרם מחלוקת.

1. אין הפרש בשמיעה. ויש הרבה מילים מעין אלו בעברית כגון מושה (מהמים) – ומשה רבנו. וכן את השמיים – ואת חפירה. וכדו’.
2. התשובה על זה ארוכה. וראה בספר דקדוקי אביע”ה להרה”ג ר’ אדיר עמרוצי בעמ’ 339 ואילך.
3. גם בזה ישנה אריכות. עי’ בספר הנ”ל בעמ’ 35 ואילך.
4. דעת מרן רה”י זצוק”ל שאין אנו בקיאים כראוי בכללי הדקדוק בארמית, ולכן יש לעשות בשוא נח.
5. סמ”ך ושׂין אותו היגוי. וצד”י זה יותר בחוזק, שלוחצים יותר את הלשון על החיך. וצריך ללמוד מאדם שיודע ואי אפשר לפרש כל כך בכתיבה.
6. אין הבדל. ובסתמות שורוק זה תנועה גדולה והיא יותר ארוכה מקובוץ.
7. חטפים נאמרים בחטיפה ובמהירות ואי אפשר להאריך בהם כלל. (משא”כ בתנועה קטנה שפעמים מאריכים בה כגון שיש בה הטעמה). ובחטף קמץ זה נקרא כמו חולם (בחטיפה).
8. אין הבדל
9. דגש קל זה הגיה שונה מעט בגוף האות מהאות הרפויה. אבל דגש חזק הוא נאמר אותו דבר כמו האות הרגילה רק בחוזק. ויש לשמוע מאדם בקי. ומתי מגיע הדגש עיין בספר הנ”ל עמ’ 49 ואילך. ואגב כדאי מאוד ללמוד בספר זה על הסדר שמבאר הכל בבירור ובקצרה.

העונה הרב אהרן מיימון

• לפי הידוע לי אין כללים אמיתיים וכללים כיצד לזהות, הכלל בקיצור הוא:
• קמץ שיש אחריו שוא נח או דגש חזק, ואין הטעמת המילה בקמץ זה.
• אלא שלכאורה יש לשאול מי אמר שהשוא הוא נח, אולי הוא נע וממילא הקמץ ישאר רגיל.
• והתשובה לזה שאם יש געיא על הקמץ הוא יהיה רגיל, והשוא נע, ואם אין געיא הקמץ חטוף.

אם הדברים עדיין לא ברורים נשמח שתשאלו שוב.

אין שינוי משמעות.