המילים “לא” ו”לו”, חולם חסר וחולם מלא

בפשטות כן.

בדוגמא בלטשאצר על כרחנו ששני השוואים נחים, כי כאשר עושים את השוא השני נע (כמו תשמרו) הוא נסמך על ההברה שאחריו, וכאן בהברה שאחריו אין הטעמה. וכמדומה שבלשון הקדש אין מילה כיוצא בה שיש שני שוואים באמצע מילה ואין הטעמה בהברה שאחריו.

כמו ת’ רק יותר עמוקה.

במלה שמרה הקמץ נקרא כמו חולם והשוא הוא שוא נח.

אבל במזמור פ”ו בתהילים תפילה לדוד הטה וכ’ו שם הקמץ נקרא כמו פתח והשוא שוא נע. (אע”פ שלכאורה היה צריך להיות קמץ חטוף ושוא נע)

גם לדעת המקובלים אין זה מוסכם ורבים הם הסוברים שיש להשמיע לאוזניו, ואמנם כ”כ הבא”ח בשם מהרח”ו, אך מצאו שהמהרח”ו עצמו במקום אחר כתב הפוך, ע’ בכ”ז בשו”ת יצחק ירנן (ח”א סי’ כ”א). ולכן היות ולפי הפשט צריך להזכיר, ולפי הקבלה ג”כ יש אומרים להשמיע לאזניו, כך ראוי לעשות. וכן מורה מרן שליט”א.

ובפרט שכאשר לא משמיעים א”א לבטא את האותיות היטב, כמו שהערתם לנכון. וכדבריכם כתב בספר עטרת צבי על הזוהר (פרשת ויקהל דף ר”ב ע”א).

הט’ לא בולעת את הת’ וגם לא עושים את הט’ בשוא נע, אלא עושים אותה בשוא נח, ואח”כ ממתינים חלקיק שניה ואז עושים את הת’.

איני זוכר שכך אמר, ושאלתי כמה חברים וגם הם לא זוכרים. אם תוכל לציין לנו היכן אמר כן.

א) לא.
ב) לא שמענו.

מקור הדין שהזכרתם בסי’ קכ”ח סל”ג ועיינתי שם ולא מצאתי ראיה לפסול בנ”ד, כי האומר לאלפי”ן עייני”ן הרי הוא משנה את ההבנה של המלה (אף אם אין הבנה אחרת), אבל האומר יאיר זה בדיוק ההבנה של יאר.

אם הדברים לא ברורים או לא נכונים נשמח לקבל תגובה.

במהדורה החדשה של הבא”ח הוצאת הישיבה נדפס כל “נסח” בחולם, ומסתמא על דעת מרן רה”י נעשה כן.

החשש לבליעה שייך רק כאשר האות האחרונה של המלה הראשונה היא בשוא נח.

ואפשר לשים לב לזה בקלות.